שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן י״ז (י״ב)

ובזה מיושב קושית הכ"ד שהקשה על התוס' שהקשו ביומא דף זיי"ן דמהיכן הוכיח ר"ש דאינו על מצחו מרצה גם כן הא ביוה"כ דאי אפשר לרצויי מרצה אף בלא ציץ כמו דמרצה על טומאת הגוף והקשה הוא הא בפסחים אמרו דבעי ציץ לרצויי כל דטומאה דחויה ולפמ"ש א"ש דמה דבעי ציץ לרצויי הוא משום דכל דאפשר בציץ צריך ריצוי הציץ ושאני ט"ג דאי אפשר בציץ דהציץ אינו מרצה על המקדישים ולפ"ז הרי התוס' הקשו במנחות דף כ"ה דאיך אמרו ולא עון המקדישים הא ביומא דף זיי"ן אמרו דגם כהנים שנטמאו מרצה הציץ דהרי בעי ציץ לרצויי כיון דטומאה דחויה אבל באמת לא קשה דבציבור מרצה גם על המקדישים כמ"ש בק"ע בירושלמי פסחים שם ליישב קושית התוס' ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דבציבור אף דדחויה היא ניהו דבעי ציץ הא הציץ באמת אינו מרצה על הכהנים ורק שכל שדחויה היא בציבור הוכרח לדחות אף בלי ציץ ואם כן שוב גם בזה ביוה"כ דאי אפשר בציץ הוכרח לדחות ולפע"ד גם הירושלמי לא כיון דהציץ מרצה בציבור דאי אפשר לציץ לרצות לא על המקדישים ולא על הכהנים רק דכל דדחויה ואי אפשר לציץ לרצויי לא בעי ציץ ונדחה בלא"ה וא"כ טומאת הגוף וטומאת כהנים שום אך הרמב"ם יש לו דרך אחר בזה והוא ס"ל דבציבור הציץ מרצה על טומאת הגוף וכמ"ש בפ"ד מהלכות ביאת מקדש ולפענ"ד יצא לו מפשטות לשון הירושלמי הנ"ל דאמר דיש הפרש בין יחיד לציבור וכמו שהבין הק"ע ולפענ"ד נראה דסברת הרמב"ם כיון דדחויה היא בציבור שוב אין כל כך עון על המקדישים והמקריבים כיון דהתורה דחיה כנלפענ"ד: