שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ח (ג׳)

והנה הרב המגיד פ"י מנזקי ממון כתב דיש לחלק דהאי קרא דובערת לא כתיב אלא באדם ודבריו תמוהים דבהדיא אמרו בחולין דף קל"ט גבי עוף שהרג דבעי לאתוי לדינא לקיומי בי' מצות ובערת וכבר תמה בזה הרב הגאון בעל מעין חכמה על המצות בחרוז גדול או קטן אך לפע"ד הי' נראה דבאמת כבר הבאתי הפלוגתא דרמב"ן ומג"א אם הא דובערת המצוה על הב"ד או על האיש ואני אומר להכריע דבאמת זה ודאי דאם האנשים מחויבים שיביאו הרע לפני הב"ד כדי לקיים מצוה זו דובערת א"כ פשיטא דשניהם מקיימים המצוה וכמו כל הכשר מצוה דחשוב מצוה וכמ"ש הנימוק"י בשם הרנב"ר לענין השבת אבדה ע"ש פ"ב דב"מ גבי זקן ואינו לפי כבודו ואדרבא אני אומר דבזה יותר מצוה על האדם דהרי אין דנין שלא בפני הבעלים וא"כ לא יוכלו הב"ד לדון שלא בפני הבעלים וז"ש רש"י בחולין ובערת הרע מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב"ד כדי לבער רשעים מישראל (וקצת צ"ע ברש"י שם גבי בר קטלא הוא שכתב רש"י ומהיכן נמלט ולמה לא פירש כפשיטו דודאי לאו בר שליח הוא דהא כבר נגמר דינו ועיין שם דף ק"מ ע"א וצ"ע) ולפ"ז בשור טריפה שהרג שפיר כתב ה"ה דלא שייך לומר דבפני ב"ד חייב דבשלמא אדם טריפה שפיר י"ל כיון דהב"ד ראו שהרג הרי מ"מ רע הוא אבל שור טריפה דאינו חייב רק מקרא דגם בעלי' יומת וא"כ באמת ובערת לא קאי על העוף והשור רק דכיון דהמצוה הוא על האדם שיביא לב"ד מה שגורם ש"ד לאיש וא"כ ממילא נצטוו הב"ד לדון בדינו אבל כאן שמצד גוף הדבר הוא פטור דהוא טריפה רק שהב"ד נצטוו וכיון שהבעלים אינם רעים רק שהשור הוא רע וע"ז לא נצטוו הב"ד רק שהאיש מצווה לבער הרע ולהביאו לב"ד וא"כ כל שפטור ממילא גם הב"ד אינם מצוים ע"ז וזה ודאי דמצות ובערת אף שקאי על הב"ד אינם מצווים רק על אנשים רעים ולא על הבהמות הרעים שזה לא נקרא רק ממונו של אדם ומחלקי אדם הוא ממונו וע"ז לא נצטוו הב"ד רק האנשים בעצמם וז"ב ודו"ק. וראיתי בחידושי הר"ן בחולין דף ל"ט שהקשה דליתי עשה ול"ת דשילוח ולדחי ל"ת דובערת ולא זכיתי להבין דפשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכיון דמצוה לקיים ובערת פשיטא דלא צותה תורה שילוח ויש להוסיף עוד לישב דברי ה"מ דבאמת קרא ובערת הרע מקרבך ודאי קאי על האנשים דמקרבך משמע שהם בסוג אחד והבהמות אינם בכלל זה אך זה אם קאי על הב"ד אבל אם קאי על איש ואיש שיבער הרע מקרבו א"כ גם בבהמתו שהיא חלק מחלקיו פשיטא שצריך לבער הרע מקרבו וכדדרשו שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו מקרא דלא תשים דמים בביתך וא"כ ז"ש ה"ה דכיון דקאי על האדם ולא על הבהמה שוב א"י ב"ד להענישו רק שהאדם מצווה וכאן אינו מצווה שהרי טריפה הוא. אחר כמה שנים מצאתי בספר מעיין חכמה על המצות בחרוז דרחוץ ידים על הערופה בנחל שהקשה בהא דאמרו בש"ס דלא מצינו דבר שנעשה מצותו ומועלין בו כ"א ע"ע והקשה הוא דאמאי לא חשיב שור הנסקל וכתב דשור הנסקל אינו נאסר מחיים לשיטת ר"ת ועיקר האיסור הוא רק לאחר שנעשה מצותו ע"ש ולפ"ז ל"ק גם קושיא הנ"ל דכיון דהש"ס מקשה דלא יאסר רק היכא דסקלי' מסקל א"כ שוב לא שייך שנעשה מצותו וז"ב ודו"ק ומצאתי בפ"י בקידושין דף נ"ד שכתב לענין בגדי כהונה כלל זה דכל שלא נאסר רק לאח"כ לא שייך שנעשה מצותו דבלא בלו ניתנו להנות רק לאחר שבלו אסור להנות ע"ש ודו"ק. ובזה אמרתי לדחות מ"ש הא"מ ח"ב בתשובותיו סי' י"ט וכן הרבה מן האחרונים ליישב דברי הרמב"ם דכתב דמצות חמץ שורפו או מפרר וזורה לרוח והקשה בספר ב"ה ומג"א סי' תמ"ה דהא כיון דהוא מן הנקברים אסור לשרפו שאתה מקיל באפרן וכתבו האחרונים הנ"ל דזה דוקא הנקברים שאין מצוה לקברן רק להעלימם מן העין שלא יכשלו א"כ לא נעשה מצותו משא"כ בחמץ שהוא מצוה להשבית מן העולם א"כ אף אם מפרר וזורה לרוח ג"כ נעשה מצותו ע"ש שהאריכו ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דבעת שנעשה המצוה דהשבתה לא נאסר עדיין דקודם שש אינו נאסר החמץ ולא שייך לומר דנעשה מצותו ואדרבא בזה נראה לפע"ד ליישב דברי הרמב"ם דגם כששרפו אפרו אסור דלא נעשה עדן איסור בעת עשיית המצוה ובכה"ג לא שייך לומר דנעשה מצותו ומועלין בו אברא דבפסחים דף כ"א אמרו לא נצרכה אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה סד"א בהדי דקא שריף לי' לתהני מיניה ופירשו התוס' דלר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אפרן מותר משא"כ לרבנן ולפמ"ש גם לר"י מהראוי שיהי' אפרו אסור וכמ"ש אך נראה דהתוס' לשיטתי' דס"ל דהא דאמר ר"י אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא טריפה שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירשו התוס' דף י"ב ע"ב ד"ה אימת דהיינו בתחלת שבע דמוזהר על החמץ וא"כ אז כבר נאסר קודם שריפה ולכך ה"א דבהדי דקא שריף לתהני מיניה אבל לפירש"י דשלא בשעת ביעורו היינו בתחלת שש וא"כ אז באמת אפרו אסור אף שהוא מן הנשרפין ומזה נראה ראי' ברורה לפירוש התוס' דאל"כ יקשה איך חשיב בתמורה דף ל"ג ע"ב חמץ בין הנשרפין דאפרן מותר והיינו משום דנעשה מצותו וע"כ משום דמיירי לאחר זמן איסורו דאז שפיר שייך נעשה מצותו וראיתי בא"מ דבר תימה שהביא בשם התוס' תמורה קושיא למה לא חשיב חמץ בפסח לר"י מן הנשרפין ולרבנן מן הנקברין וע"ז כתב דלדידי' גם לרבנן אף שהוא מן הנקברים מ"מ אפרן מותר ואני תמה אנא מצא כן בתוס' וגם הא בהדיא חשיב לי' חמץ בפסח מן הנשרפין ובש"ס אמרו בהדיא אמר מר חמץ בפסח ישרף סתם לן תנא כר"י ואני תמה לדידי' היאך מוכח כר"י והא גם לרבנן מותר לשרוף ועכ"פ אפרו מותר ולפמ"ש א"ש הכל ולשיטת רש"י באמת קשה דלר"י מהראוי להיות אפרו אסור וצ"ל כיון דמה"ת עיקר ביעורו בשבע ואז כבר נאסר אף שר"י אומר שהשבתתו בכל דבר מ"מ עיקר מצותו הוא בשריפה וצ"ע בזה והנה הרמב"ם כתב דאם שורפו קודם שש אפרו וגחלתו מותר ולאחר שש פחמין אסור ולפמ"ש יש לומר דטעמו דלאחר שש לדידיה דפוסק דאף מפררו וזורה לרוח א"כ הוה מן הנקברים דאפרו אסור וקודם שש דפחמין מותר משום דהוה כחרכו קודם זמנו וכמ"ש ה"ה שם ודו"ק. והנה הב"ח כתב באהע"ז סי' כ"ח דהמקדש בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא אם יודעת מזה יש חלות לקידושין לר"י דאפרו מותר ולפמ"ש הוא דוקא לאחז"א שכבר נאסר עליו והשריפה התירו אמנם לפ"ז שוב א"י לקדשה דהרי החמץ אינו ברשותו לאחז"א ובמה מקדשה ולאחר שנעשה אפר כבר הוא הפקר ואין מקדשה בדבר שלו ולפ"ז בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא י"ל דמקודשת מתורת אפר: