שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״ד (ד׳)

והנה באמת בגוף קושית הגאון בס' בני אהובה דהיאך יקבעו הדיינים והא למוציא ש"ר בעי כ"ג הנה קושיא גדולה היא ומ"ש בזה דבטוען פ"פ מצאתי ואין לו עדים דא"צ כ"ג במחכת"ה נעלם ממנו דכל הסוגיא דחוששין ללעז פירש"י בטען פ"פ מצאתי ואפ"ה חוששין ללעז וצריך כ"ג וכבר הקשיתי עלי' בחידושי לרמב"ם ה"א פ"י והארכתי שם אך לפע"ד נראה דבאמת צריך כ"ג רק דכל שבא לב"ד ומסדר טענותיו והב"ד רואין ממש בדבריו באמת אין מתחילין לדון עד דיקבעו שלשה ועשרים ולכך בעי ב"ד דעי"ז הוא משכים לב"ד והב"ד כשיודעין שממש בדבריו יכנפו עשרים ושלשה ואי לא הי' ב"ד הי' מתקרר דעתו דלא בא כלל וז"ב ופשוט. ובזה מיושב היטב דברי הר"ן פ"ק דכתובות שכתב דמותר לישא בחמישי אף דאסור לדון ד"מ בששי מ"מ היינו דוקא למקבע הדין ולמקבע זימנא ולדון הוא דאסרו דהדבר צריך מתון וחיישינן דאתי לאמנועי מצרכי שבת משא"כ בקבלת טענות אי אתו מנפשייהו שרי והלכך אף בששי יכולין לשמוע טענותיהם ובשלטי הגיבורים פאד"מ הביא דברי הר"ן אלו ותמה עליהם דמה ראה הר"ן לחדש בין קביעות זמן ובין קבלת טענות והלא בפשיטות ל"ק דשם אינו רק לקבל הטענות ומתוך כך יצא הקול ויבאו עדים וזה שרי אף בשבת ועוד דמלתא איסורא דחיישינן שמא זינתה בודאי מותר בע"ש ע"ש שהניח בצ"ע ולפמ"ש א"ש דבאמת אם נימא דאסורים לדון ולקבל טענותיהם ורק משום איסור התירו וגם רק שיצא הקול שוב יקשה הא צריך ב"ד של כ"ג וא"ל דהב"ד כשידעו שיש ממש בדבר יכנפו ב"ד של כ"ג הא זה לא יעשה הב"ד דאסור וא"כ שוב יתקרר דעתו דגם כשיבא לב"ד אין שומע לו דהא אין כאן ב"ד שיזדקקו לזה ובפרט ב"ד של כ"ג דאין דנין בע"ש ומכ"ש שיכנפו להם לשמוע הטענות לבד דשוב יהי' אקרירי דעתא דאסור וע"כ שמקבלין טענותיהם בע"ש ודנין אחר השבת דז"ב לפע"ד ובאמת גוף דברי הר"ן צ"ב לפמ"ש הסמ"ע בסי' ה' דדוקא הדיינים יכולין לקבל הטענות אם ירצו אבל א"י לכפות לבע"ד שיבאו א"כ מי יימר דתבא האשה לב"ד ואסור לשמוע הטענות זה שלא בפני זה ואכתי ניחוש לאקרורי דעתא ומצאתי בתומים שם שעמד בזה אמנם נראה דכיון דמבואר בסי' כ"ח דאם שלחו אחרי הבע"ד לבא ולא בא והעדים נחוצים לדרכם יכולים לקבל העדות אף שלא בפני בעל דין ע"ש א"כ מכ"ש בכה"ג דנחוץ הדבר שלא יתקרר דעתו וא"כ הב"ד ישלחו אחריה ואם לא תבא הב"ד יקבלו טענותיו עכ"פ ובפרט בדבר שיצא הקול ויבאו עדים ואז אם תבא הרי טוב ואם לאו נכופה לבא בכל מיני כפיות ואם לא נוכל אף בד"נ נוכל לקבל העדות שלא בפני בע"ד ועיין בשו"ת הרשב"א הובא בב"י חו"מ סי' שפ"ח שכתב שאף ד"נ מקבלין שלא בפני בע"ד כל ששלחו אחריו ולא בא ע"ש וא"כ עכ"פ לעת עתה שאינו רק קול בעלמא בודאי מקבלין טענתו בלבד כדי שלא יתקרר דעתו ומעתה מיושב דאם נימא דאין מקבלין טענות ביום הששי רק בשביל דהוא איסור בודאי אסור לקבל כ"ז שלא נשמע מה בפיה דלא נודע כלל אם היא ד"נ וגם איסור לד"נ דמי ואף דהמאירי כתב הובא בשטה מקובצת ב"ק פרק הגוזל בתרא דאיסור מצי לקבל אף שלא בפני בע"ד דאיסור ניחא ליה שלא יהיה באיסור הא כאן לא תהי' אסורה עליו דאיכא ס"ס רק שמא יבאו עדים וא"כ כ"ז שלא באו עדים בודאי לא ניחא לה דהא היא מותרת ולמה נקבל טענותיו שלא בפניה (גם כל דפתיך בי' ד"מ אף מצד האיסור לא מקבלין ועיין נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב) מיהו בגוף קושית התומים בלא"ה ל"ק דהא כאן ל"ש כלל שמוע בין אחיכם דדוקא במקום דנאמן בשביל חזקה דא"א מעיז וכדומה בעי שהב"ד ישמעו טענות שניהם גם יחד דאל"כ צדיק הראשון בריבו והוא יכול להעיז שקרים כ"ז שאין בע"ד השני כנגדו אבל בטענת פ"פ דנאמן מטעם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וא"כ מה שייך כאן טענת בע"ד השני דהא נאמן בשביל חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וא"כ פשיטא דאומר אמת דחזקה דלא הי' משקר למצוא עלילה לטעון פ"פ אם שקר הדבר ולהפסיד סעודתו: