שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן פ״א (ג׳)

ובזה ניחא דלכך אם בני אצטבא דחוק דשייך דינא דב"מ משום דכיון דהם דחוקים ועי"ז הם מתבטלים מהתפלה ואין להם ישוב הדעת כראוי והרי מצינו שהי' בבהמ"ק הנס שעומדים צפופים ומשתחווים רווחים וא"כ בדין הוא שיכולים לעכב כל בני האיצטבא כדי שיתרחב גבולם שיוכלו לעמוד וז"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף ק"ב שאם אותן בני שורה רוצים לקנות שהמקום דחוק אין בן המצר יכול לעכב והיינו משום דכיון דלו אין דחק והם נדחקים הם נקראים בני המיצר ועיין ברבינו ירוחם שהובא בב"י שהעתיק תשובת הרשב"א באופן אחר (ועיין במיוחסות סי' כ"ו שם מעתיק יפה) ומהתימה שבשו"ת נט"ש האריך בדין הלז אם בני השורה יכולין לעכב כל שבן המיצר מקומו רחב והביא דברי הב"ח ע"ש שנחלק בזה עם רב אחד ומהתימה שלא עיינו שניהם בשו"ת הרשב"א ששם מבואר הדבר כמ"ש בנט"ש ודו"ק עכ"פ מבואר דכל שיש לו מקום שא"י לעכב משום דינא דב"מ ובפרט שהוא רוצה לקחת בחוב שיש לו על בעלה ואני נתתי לה מזומנים ובר מכל דין הא מבואר בסי' קע"ה סמ"ז דהקונה מאשה אין בו משום דינא דב"מ והטעם משום דאין מי שיפקח בנכסיה רצו לעשות לה תקנה כדי שיקפצו בני אדם לקנות ואף דבשו"ת מהרי"ו מבואר דיש לאשה דין ב"מ כ"כ הד"מ והסמ"ע דלא קי"ל כן ובאמת שבראשית ההשקפה תמהתי דאטו על המוכר שייך דינא דב"מ על הלוקח תקנו והיא שליחותא דב"מ קעביד וא"כ הלוקח שאינו אשה שפיר שייך דינא דב"מ אבל באמת הטעם מבואר דאם נימא דשייך בזה דדב"מ וא"כ ימנע הלוקח מלקנות והיא אין לה איש שיפקח בנכסיה שידע מי הצריך לקנות ובן המיצר יקח בזול ולכך לא תקנו דין בן המיצר בזה וכעין המבואר סעיף ל"ו לענין לקח כל הנכסים ובע"ש כתב על דברת הרמ"א הנ"ל דבשו"ת מהרי"ו כתב דיש לבעל המיצר לעכב ואינו חולק על הרמ"א שמקורו מתלמודי הרשב"א ושו"ת מהרי"ל רק שהביא אותה דיעה ג"כ וכמ"ש בסמ"ע דיעה זו וז"פ והאחרונים תמהו עליו בחנם אבל עכ"פ הדין דין אמת הן אמת דבש"ס אמרו לאשה וליתמי ולשותפי לית בי' משום דדב"מ ומדלא אמרו אשה אין בה משום דדב"מ ע"כ דלאשה יש משום דדב"מ באם היא מוכרת רק כשהיא קונית אין בה משום דדב"מ ומ"מ הדין דין אמת שוב ראיתי בשטמ"ק ב"מ ק"ח ע"ב שכתב ג"כ דמאשה ויתמי ל"ש דין בן המיצר ע"ש שכן הסכימו כלם ועיין סמ"ע סעיף נ"ג שכתב דכל דיש צירוף יש לצרף שיטת ר"ת דבבתים ל"ש דינא דב"מ ועש"ך שם ודע דמ"ש בש"ע דמקומות בהכ"נ יש בו דדב"מ היינו שלא תאמר דהוה כבתים וקי"ל דגם בבתים יש דדב"מ דלא כר"ת אבל מתורת בהכ"נ אין בו דדב"מ והיינו במקום שדי לו במקום אחד וא"י לערבו פשיטא דל"ש דדב"מ ודו"ק. והנה במה שנסתפקו הפוסקים אי דוקא באשה שאין לה בעל ל"ש ב"מ או אף באשה שיש לה בעל לא ידעתי למה לא הביאו ראי' מהא שכתב הרמב"ם דטומטום ואנדרוגינוס דדינם כאשה ומן הסתם לא נשאו ולקצת הפוסקים אסורים לנשא כלל וצ"ע. והנה המנהג באם מוכרין מקום בבהכ"נ שמכריזין בבתי כניסיות ג' פעמים שמי שיש לו זכות ותביעה על אותו האיש המוכר או על אותו המקום יבא לב"ד ואם לא יבא אבד זכותו והנה אירע שהכריזו אח"כ בא אחד ואמר שלא שמע ההכרזה והנה הי' פשוט לההמון שכל שהכריזו ל"ש לומר שלא שמע דחברא חברא אית לי' ומסתמא שמע ואמרתי בזה דלכאורה הדין עמו דכן מבואר בחו"מ סי' ק"ד ס"ב בהג"ה דל"א מדלא מיחה הפסיד דאפשר דלא שמע וכמ"ש הרשב"א בטעמו של דבר דל"ש חברא אית לי' דמי יודע אם זה יש לו חובות שיודיעו ע"ש רק באם תקנו הקהל דאף מי שלא ישמע יפסיד הרשות בידן דהפקר ב"ד הפקר ע"ש ובזה נלפע"ד בהא דמבואר בשו"ת הריב"ש סי' שפ"ט וסי' ש"ץ דמותר להכריז בשבת על קרקע הנמכר שכל מי שיש לו זכות יבא ויגיד אבל אסור להכריז שכל מי שלא יבא איבד זכותו דזה הוה כדן את הדין ע"ש באורך שהסיג על התקנה שהי' בעצת הרא"ה ז"ל שהכריזו שאם לא יבא יפסיד והר"ן למד זכות שהרא"ה לא הי' מתקן רק שיבא ויגיד אבל זה אסור וכן קבע בש"ע סי' ש"ו באו"ח סי"ב ולפמ"ש יש לקיים המנהג כיון דמבואר שם בר"ן דגוף ההכרזה מותר דהוה כצרכי רבים א"כ כיון דמבואר בש"ע חו"מ סי' ק"ד דאם לא הי' הכרוז שמי שלא יבא יאבד זכותו לא הפסיד זה באם לא בא ורק באם הכריזו בהדיא כן הוה דינא דמלכותא דינא א"כ א"א בשום אופן להכריז רק באופן זה דאל"כ לא הועילו בהכרזה וא"כ שוב כיון דהכרזה התירו משום צרכי רבים א"כ כיון דלא נעשה צרכי רבים רק באופן זה שוב מותר וז"ב לפע"ד ובזה גלותי היום חרפת התקנה שהעירו הריב"ש והר"ן ולא מצאו מקום לקיים התקנה שהיתה בעצת אהרן קדוש ד' הרא"ה ז"ל ואנא כלואי מסייעא לואי כן זכותו יגן בעדי: