שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע״ח (ג׳)

ובזה מיושב היטב השתי לשונות דאם נימא דהניח להם אביהם נתחייבו לשלם והיינו ע"כ דאל"כ יטעון המשאיל דלא השאיל רק אדעת שיתחייבו באונסין וע"כ דמשעת משיכה נתחייב א"כ כ"ש אסיפא וע"כ דלא כר"פ משא"כ אם קאי אסיפא יש לומר דבאמת פטורין דבאמת גם אביהם לא נתחייב רק בשעת האונס והיינו דר"פ וז"ב בפירוש הפלוגתא דתרי לישני ול"ק כל קושיות המפרשים והמלמ"ל הנ"ל ומעתה רבינו דנתן טעם בהלכה זו דלכך מותרין להשתמש בה כל ימי שאילתה דהוה כקונה הגוף לפירות עד הזמן ואין המשאיל יכול לחזור בתוך הזמן א"כ אין התחלה לקושי' דשאני חכירות דיכול לחזור דלא קנה הדבר לפירות משא"כ בשאלה וזה יצא לו מהא דאמרו כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין וכמ"ש ה"ה וא"כ שפיר אף דקי"ל כר"פ מ"מ שפיר פסק דבהניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם דבאמת אף שנתחייב בשעת האונסין מ"מ בדין הוא שיתחייבו וכמ"ש המלמ"ל והא דתלו לה הש"ס בדר"פ הוא רק למה דמותרין להשתמש כל ימי שאילתה שאם לא נתחייבו לא הי' יכולין להשתמש בה אבל לדברי רבינו דס"ל דאין המשאיל יכול לחזור שוב אינו תלוי בדברי ר"פ והמעיין בדברי רבינו יראה שהעתיק דבר זה לאחר שכתב הטעם דא"י לחזור הואיל ולא נודע הסמיכות וגם לא נודע למה הוצרך רבינו ליתן טעם חדש אחרי דמבואר בש"ס דמותרין להשתמש ולפמ"ש א"ש שזה קשור בזה ואף למאן דלא דריש בכל התורה סמוכין במשנה תורה דריש כי דרכו ז"ל לקשר הלכה בהלכה כנודע דרכו הטוב של רבינו ז"ל ודו"ק היטב כי דבר נכון ונחמד הוא ת"ל. וראיתי בלח"מ פ"ג משאלה שהקשה על רבינו בה"ג דעלי' ישאר קושית הנימוק"י ע"ש והנה ט"ס נפל שם בדבריו במ"ש דאלו התירוצים לרבינו דפסק בפ"ג מגניבה כר"פ ודבריו תמוהים דאדרבא לפי דברי ר"פ לא נתחייבו הנכסים רק משעת אונסין והמעיין בנימוק"י יראה כי כתב לדברי רבינו שפסק דהניח להם אביהם אחריות נכסים דחייבים לשלם והיינו דלא כר"פ ובאמת לפי מה שצדד הלח"מ דרבינו אינו פוסק כר"פ ע"ש בפ"א ה"ה א"כ שוב אין מקום לקושיתו בפ"ג אבל לפמ"ש כאן א"ש דברי רבינו דבאמת הוא פסק כר"פ ולא נתחייב רק משעת (שאלה) [אונסין] וא"ש הכל ודו"ק היטב. ובגוף קושית הלח"מ לא הי' לפני' דברי הריטב"א בסוגיא שם שכתב דאף למ"ד דמתחייב משעת משיכה מ"מ הו"ל כא"י אם נתחייבתי ע"ש ועיין קצה"ח סי' ש"מ שהאריך בזה אלא שלא נזכר מדברי הלח"מ אלו וגם הש"ך שם לא הזכירו יעו"ש ועיין מלמ"ל פ"ד משאלה ה"א שלא הזכיר כלל דברי הנימוק"י אלו שהביא הלח"מ ודברי הריטב"א וצ"ע ובאמת שלפענ"ד גם דברי הכ"מ יש להם מקום דכתב דהרמב"ם ל"ג ופליגא אדר"פ דאינו ענין לדר"פ דניהו דמשעת שאלה נתחייב מ"מ החיוב מתלי תלי עד שעת אונסין ע"ש וראיתי להקצ"ח סי' שמ"א שתמה ע"ז דא"כ אמאי יפטר כשטבחה בשבת הא החיוב מתחיל למפרע משעת שאלה ול"ש קלב"מ אך לפע"ד נראה דכוונת הכ"מ למ"ש התוס' בגיטין דף נ"ג דשמואל ס"ל כיון דעד שעת ניסוך הי' יכול לומר הש"ל א"כ עיקר החיוב בא רק בשעת שנתנסך ובעת ההוא היה קלב"מ ורב ס"ל כיון דבשעת הגבהה לא הי' קלב"מ נתחייב בעת ההוא על כל מה שיעשה אח"כ ע"ש ולפ"ז נ"ל דזה דוקא התם דלא נעשה שומר וא"כ ס"ל לרב דנתחייב על שעת הגבהה ואף דהיה יכול לומר הש"ל כל שלא אמר החיוב בא על שעת הגבהה אבל כאן בשומרין ל"ש כלל לומר דהחיוב הוא על שעת שאלה דאינו רק בכח אם יארע אונס אבל כ"ז שלא אירע אונס ל"ש כלל לומר דנתחייב דכ"מ דאיתא ברשות הבעלים הוא וכמ"ש הריטב"א בהדיא דאף למ"ד משעת משיכה לאו דמחויב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל שהוא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמארי' איתא וליכא שום חיוב על השומר אלא דכי אגניב או אתניס משתעבדי נכסי למפרע ע"ש וע"כ עיקר החיוב בא בעת שטבחה בשבת והו"ל קלב"מ וז"ב מאד ודברי הרמב"ם נכונים ונפלאתי על קצה"ח שהוא בעצמו הביא דברי הריטב"א בסי' ש"מ והאריך בזה וא"כ הרי דברי הכ"מ נכונים מאד עפ"ד ובלא"ה נראה דכיון דא"א לטביחה ומכירה בלי השאלה שפיר הוה קלב"מ דהוה כמו עקירה צורך הנחה וה"ה בזה דעכ"פ נתחייב משעת שאילה ועד שאירע אונס ושייך קלב"מ. עוד נ"ל דבר חדש דלכך הוה קלב"מ אף דנתחייב משעת שאלה משום דכיון דקי"ל שבשואל שמין השברים וכדאמרו בב"ק דף י"א וכן קי"ל בחו"מ סי' שד"מ ולפ"ז רואה אני הדברים ק"ו דאם שמין השברים בשעה שכבר מתה והמותר הוא דצריך להשלים אבל מה שיש בעין בהבהמה היא של המשאיל ולפ"ז מכ"ש כשעוד הבהמה בחיים חיותה דל"ש כלל לומר דהחיוב התחיל משעת שאלה דפשיטא דשמין לשואל דהשתא אם מתה הבהמה ואינו רק שברים דלגנב ולגזלן אין שמין ולשואל שמין מכ"ש כשעוד הבהמה בחיים חיותה וא"כ לא התחיל החיוב מעולם רק בעת שטבחה להשלים לו המותר ושפיר הוה קלב"מ וז"ב כשמש אברא דלפמ"ש התוס' בב"ק שם ד"ה אין דהטעם דגנב וגזלן אין שמין משום דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים וכאשר גזל יחזיר א"כ שוב אם נימא דנתחייב משעת משיכה שוב אין שמין לשואל וכמ"ש התוס' אמנם באמת הדבר נכון דל"מ למ"ש הכ"מ דהחיוב אינו רק בכח משעת משיכה ובפועל אינו רק בעת התשלומין א"כ שוב שמין לשואל אך אף אם נימא דהחיוב הוא מתחיל משעת שאלה מ"מ מה ששמין השברים הוא דפליגי אבל בעוד הבהמה בחיים חיותה פשיטא דגם גנב וגזלן מחזירין הבהמה ויכולין לומר הש"ל ושוב הוה קלב"מ וכמ"ש התוס' בגיטין שם ומכ"ש בשומר ובזה יש לישב קושית הגאון החריף מו"ה משלם ז"ל האב"ד ד"ק פרססבורג שהקשה על מ"ש התוס' דיכול לומר הש"ל וע"ז הקשה דהא המ"א הקשה בסי' תמ"א דהיאך יאמר הש"ל הא הוה פורע חובו בא"ה וכתב המהר"ץ שפיץ שם דא"כ גם להיפך יהנה הוא מא"ה ולפ"ז כיון דקלב"מ חייב לצי"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה וא"כ כשיקח הוא יכול לומר דמי ניזקא קא שקילנא דאי תפס לא מפקינן מיניה והיא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דכל כוונת התוס' דכיון דבגנב וגזלן באמת מהראוי להיות שמין ורק דנתחייב תיכף כאשר גזלו השברים אינם כמו שגזל אבל בעוד הדבר על מכונו כמו שהיתה ל"ש לומר דפורע חובו מא"ה דהרי גוף החפץ שלו והתורה אמרה כאשר גזל יחזיר וזה תורף ענין הרי שלך לפניך משום דכתיב אשר גזל כאשר גזל יחזיר וכמבואר בב"ק צ"ח וא"כ ל"ש דנהנה מא"ה דהא אין עליו שום חיוב כ"ז דאיתא בעיניה וז"ב כשמש ויש להאריך בזה ודו"ק: