שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע״ד (ד׳)

ובזה מיושב היטב קושית השב יעקב הנ"ל דגבי בעל בנכסי אשתו שפיר פטור אף שמסרו לשני בשמירה פחותה דבאמת אף פשיעה בבעלים פטור ושם ל"ש שקיבל עליו אחריות על שמירת השני דהא בנ"מ של אשתו באמת אינו על אחריות הבעל ולא קיבל עליו אחריות ומה דס"ד דהוה שואל או שוכר הוא לפי שיש לו רשות להשתמש וידו כידה עשוהו רבנן כשואל או שומר אבל פשיטא דכל שמסרו לאחר דעלוי' עלי' לשמירתו ואף את"ל שלא עלי' מ"מ מה קבלת אחריות שייך בזה ושפיר פריך רבא וז"ב מאד. ומעתה יתבאר דברי ה"ה כמין חומר דכל שמסרו הנפקד ליד אחר להוליכו לבעליו ניהו דחייב באחריות היינו דהוה כקיבל אחריות על שמירת השני אבל חיוב אחריותו שהי' עליו כבר נפקע ונפטר מאחריותו ופנים חדשות באו לכאן וא"כ עכ"פ היאך יכול לחזור הא מה שמתחייב באחריות הוא משום קבלת אחריות מחדש על שמירת השני אבל כבר כלתה שמירתו וז"ש ה"ה שהרי כבר נפטר מאחריותו והיינו שבשביל חיוב שמירתו כבר כלתה חיוב אחריות רק שקיבל אחריות מחדש וא"כ פשיטא דא"י לחזור וזה שהביא משומר שמסר לשומר דאי נימא דעוד נמשך האחריות בשביל שמירתו הראשונה א"כ הי' בבעלים ואיך יתחייב וז"ב כשמש ת"ל ומיושב היטב קושית המלמ"ל הנ"ל דבאמת חייב באחריות כמ"ש בתוס' בב"ק דף ק"ד הנ"ל וכמ"ש הר"ן בגיטין שם אבל לענין דלא יהי' יכול לחזור פשיטא דא"י לחזור. ובזה מיושב קושית התומים דלמה קאמר וניקני מינך והא אינו חייב באחריות לה"ה ולפמ"ש א"ש. ובזה מיושב מה דאמרו בגיטין דשמואל ס"ל דאמרינן מיגו ורב ס"ל ל"א מגו והדבר יפלא דלמה לא תלוי בדין אחריות לרב ולפמ"ש א"ש דבאמת משכחת לה דיהי' חייב באחריות ומ"מ לא יוכל להחזיר דהו"ל כקיבל אחריות על שמירת השני וא"כ אף שחייב באחריות אפ"ה א"י להחזיר. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב הואיל וחייב באחריותו עד שיגיע ליד בעלים ותמה הלח"מ דרבינו פסק כרב והטעם דאחריות לא אמרו רק שמואל ולפמ"ש א"ש דרבינו דלא איירי בדרכו להפקיד אצל שומר השני ושייך לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ חיוב האחריות נמשך משמירה הראשונה וא"כ שפיר יכול לחזור ול"ש שקיבל אחריות על שמירת השני דז"א דאין רשות בידו להחזיר לשני וא"כ עדיין אחריות שמירה עליו אבל בדרכו להפקיד ול"ש אין רצוני שוב אין תלוי בחיוב אחריות כדאמר רב דהרי בהוחזק כפרן דמיירי בת"כ דרב אף בפקדון לא תלוי בזה ודו"ק כי הדברים ברורים ת"ל ועיין אהע"ז סי' פ"ה ס"ב ובח"מ ס"ק ז' והב"ש כתב דדינו כשומר דא"י לחזור בו ולפמ"ש המח"א דש"ש דצריך נטירותא יתירה יכול לחזור צ"ע דברי הב"ש וע' תומים סי' ע"ד. מיהו גוף הדבר כאן דנעשה פועל ועבד לפע"ד ל"ש בזה דהא דומה לשותפין דל"ש עבד וה"ה כאן הרי הוא עושה לעצמו וגם אין העבדות ברור דאם תמות היא קודם אין לה כלום והכל שלו וע"כ צע"ג דברי הח"מ והב"ש. והנה נסתפקתי במעמד שלשתן דאיתא אף בע"כ אם נעשה שומר של השני בע"כ דלפי הטעם בהאי הנאה דקא משני בין מלוה ישינה למלוה חדשה א"כ שוב יכול לחזור בו אלא שזה אינו דבמלוה שהוא שואל ושואל חייב באחריות לא מצד שמירה רק מטעם שכל הנאה שלו ובכה"ג ודאי יכול לחזור בו דהזמן לטובת השואל נתקנה כמ"ש הריטב"א פ' האומנין הובא במחנה אפרים הלכות שומרים סי' ח"י א"כ יכול לחזור בו בין מראשון בין משני ועדיין צ"ע דמ"מ היאך נעשה שני שומר בע"כ דיוכל לומר לראשון רציתי להיות שומר משא"כ לשני (ועיין מח"א הלכות שומרים סי' כ' בסופו ומשמע כמ"ש) וראיתי בפ"י שם בתוס' ד"ה גופא בגיטין דף י"ג ע"ב שכתב דבע"כ נעשה שומר של השני ולפענ"ד צ"ע דגם בפקדון כמו דהוא יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כמו כן יוכל הנפקד לומר אין רצוני שאהי' נפקד לאחר ואהי' שומר שלו גם מ"ש הפ"י שם דבאמר תנו הוה הודאה ול"ש טענת השטאה והשבעה וא"צ עדים והביא ראיה מהא דאמרו בב"ב דף קע"ו אמר מנה לפלוני בידי נותנין ול"ש טענת השטאה והשבעה הנה כבר העירני אחד מלומדי למד דמ"ט לא יהי' שייך השטאה והשבעה והנני יוסיף להפליא דהדבר מבואר בש"ע חו"מ סי' פ"א סי"ד ובסי' רנ"ד דבעי הודאה בפני עדים ועש"ך שם שהאריך ועכ"פ דברי הפ"י צ"ע אלא שלפענ"ד בפשיטות יש לישב דברי התוס' שם דלכך א"א באודייתא דבאמת הודאה צ"ל בפני שנים ול"מ לשיטת הרז"ה הודאה בפני אחד ל"מ כלל ואף לדעת הרמב"ן דמועיל מ"מ זה כשנתרצה לזה אבל בע"כ היאך יהי' עד והוא אינו רוצה להעיד ולא יחדו לעד וא"כ אם גם בע"כ נוהג מעמ"ש א"כ משכחת לה מקום דל"ש שיקנה מטעם אודייתא כגון שלא הודה רק בפני הנפקד בלבד דל"ש הודאה בזה משא"כ במעמ"ש דקנה בע"כ כנלפע"ד בפשיטות: