שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע״ג (ד׳)

ובגוף הדבר דאמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין קשה לי דבשלמא כשהמוכר מכר לו א"כ הי' דעת אחרת מקנה ומועיל אבל כאן השוטה הקנה לאחר ואינו מועיל ואכתי אמאי יועיל מכירתו והיא קושיא גדולה לכאורה ומכאן ראיה למ"ש הרמ"ה ברא"ש כל שאין דעת לקונה להקנות לו מעות שוב לא מועיל הקנאת המוכר דלא אקנה לו רק אדעתא שיתחייב לו המעות ע"ש וא"ש ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית הר"ן הנ"ל דלכך לא יוכל המוכר להוציא דכיון שכבר קיבל המוכר המעות אם כן קנה למפרע דניהו דבשעת מעשה לא הי' מועיל כ"ז שלא קיבל המעות אבל לאחר שכבר קבל המעות שוב קנה למפרע משום דעת אחרת מקנה ומ"מ שפיר אמרינן דכשהוא שוטה זבן והיינו דכקנייתו כך מכירתו דלא שייך חזקת בר שטיא דבאמת הוא שוטה ורק דעת אחרת מקנה לו ודו"ק ודע דהא דדעת הרמב"ם דכל שהגדיל מועיל המכירה ולכאורה כל שכבר נתעכל המעות ל"ש לקנות במלוה דמלוה אינה קונה במכר מ"מ כאן קונה כיון ששתק ולא מיחה קנה בהודאה ומחילה וכמ"ש ה"ה ודו"ק. ודרך אגב ארשום במ"ש המלמ"ל ריש הלכות מכירה להקשות על דברת מהריב"ל דהיכא דאיכא שבועה קני בכסף לחוד או בשטרא לחוד א"כ היכא אמרו בש"ס קידושין דף יו"ד תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נ"מ לכ"ג דקדיש בביאה ומסיק דכל המקדש דעתו אגמר ביאה ועיין בתוס' ורמב"ן וריטב"א שכתבו דגם בס"ד דהאבעיא הוה ידע דאם פירש דתחלת ביאה לקני קני דהרי אשה נקנית לבעלה בהעראה ולפ"ז למה יהי' אסור לכה"ג לקדש בביאה הא כיון שתהי' בעולת עצמו מהראוי לומר שבודאי כיון שיקנה בתחלת ביאה ע"ש שנתעצם בזה הרבה וכ"כ במ"א בזה וכעת נראה דהנה באמת קי"ל דאף דלא אברי סהדי אלא לשקרי אבל בקידושין בעי שני עדים אף ששניהם מודים ולפ"ז נראה לפע"ד ברור דכיון דעיקר מה שנדע שכיון לתחלת ביאה הוא דאל"כ יעשה איסור כשיגמור ביאתו ותהוי בעולת עצמו ולפ"ז בתחלת הביאה לבד לא נודע עדיין אם דעתו הי' לקדשה בתחלת ביאה דאם הי' פורש לא הי' רק ביאת פנויה בלבד וליכא איסור תורה ואף לשיטת הרמב"ם כאן לא מקריא קדשה דהא באמת רצה לקדשה רק שחזר בו ורק לאחר שגמר ביאתו ואז הוה למפרע בעולת עצמו והי' איסור ומזה נודע דכיון לקדשה בתחלת ביאה אבל עכ"פ הוה כקידש בלי עדים דל"מ דאז בתחלת ביאה לא הי' עדים ע"ז וז"ב: