שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ע״ב (ד׳)

והנה בדברי הראב"ד הנ"ל אמרתי לישב מה שהקשה הקצה"ח סי' ר"ז על תשובת הרא"ש שהובא בטור סי' ר"ז במי שאמר לחברו שחוט פרה זו אם תמצא טריפה אתן לך בשביל בשרה כך וכך ושחטה ונמצאת טריפה וחזר בו ופטרו הרא"ש ותמה הקצה"ח דלמה לא יתחייב מדיני דגרמי ולפמ"ש א"ש דס"ל כשיטת הראב"ד דכל שעשה בשלו והוא גרם לו הנזק דפטור אברא דהקצה"ח הביא ראיה מדברי הרא"ש סי' ק"ז בראובן שצוה לאומן לעשות לו דבר והוא עשה אותה פעולה ואח"כ טען שכבר לקח מאומן אחר וחייבו הרא"ש מדיני דגרמי ודימהו להלכו חמרין ולא מצאו תבואה וכו' והרי גם שם לא עשה הנזק רק האומן בעצמו וראובן גרם לו אך באמת שם לפע"ד כוונת הרא"ש דחייב משום שכר פעולה שהרי ע"פ עשאו ונתחייב בדמיו ותדע שהרי דימה להלכו חמרין ושם לא משום דיני דגרמי אתאן עלה כמ"ש הש"ך והסמ"ע בסי' של"ג וכמ"ש למעלה בשמם וצ"ע עכ"פ דינו של הלבוש הנ"ל תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל ועיין באהע"ז סי' נון וכפי הנראה קי"ל כהרמב"ם ודברי הלבוש נכונים לענין דינא ומצאתי בשו"ת מהר"י בן לב כמדומה בח"ג שהרגיש קצת על הראב"ד וגם במגלת ספר למהר"ב הספרדי הרגיש בזה וכמדומה שהוא מחלק דשם ההפסד תיכף בעת שא"ל דהדינר טוב דע"פ לקחו וכן י"ל בבכור וכדומה והוא כמ"ש ובזה יש לומר הא דמבואר בחו"מ סי' קכ"ט ס"ב בהג"ה באם אומר להלות לזה שהוא בטוח דדוקא כשהי' בשעת מעשה שקר אז חייב זה ולא כשנתקלקל אח"כ כמבואר בסמ"ע וש"ך והיינו דכיון דהחיוב אינו רק משום גרמי ולא משום ערב כמו שנראה מש"ך שם וכ"כ בנתיבות המשפט שם בהדיא וא"כ בכה"ג ל"ש גרמי דהוא עשה מעצמו והקלקול בא אח"כ וכמ"ש הראב"ד הנ"ל וגם לכל הפוסקים בכה"ג הו"ל רק גרמא בלבד הארכתי בזה לפי שמורה רעות אחד בגאוותו ובזדון לבו פסק לאחד שנתחייב לשלם שא"ל לאחד להלוות לאחד שהי' בעת ההוא בטוח ואח"כ נתקלקל וטעה מאד: