שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ז׳ (ד׳)

והנה בהך דריחא מלתא שהארכתי למעלה אני תמה כעת בהא דאמרו בביניתא דאטווי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזקיא למכלה בכותחא ופרש"י משום דקסבר ריחא מלתא וצ"ע דהרי התוס' כתבו שם ד"ה מאי לאו דרש"י ס"ל דאף ללוי דאומר ריחא לאו מלתא הוא לכתחלה אסור ועיין במהרש"א שכתב מהיכן יצא להם מרש"י כן ע"ש וא"כ שוב אסור אף ללוי לאכל בכותח לכתחלה דזה מקרי לכתחלה והא יכול לאכול בפ"ע שלא בכותח ובזה הי' מקום לישב קושית התוס' בפסחים דף למ"ד דאמאי לא אסר בפת שאפאה עם הצלי לאכול אף במלחא וכתבו כיון דלא נאסר רק משום ריחא לא אסר כולי האי וזה דחוק ולפמ"ש י"ל דהם ס"ל דריחא לאו מלתא רק שמ"מ אסור לכתחלה וא"כ דוקא בכותח אסור דזה מקרי לכתחלה אבל אם נאסר גם במלחא שוב יהי' אסור לאכול אף בפ"ע ג"כ ואין לך דיעבד גדול מזה והתוס' לשיטתם דס"ל דאף לכתחלה שרי ללוי הקשו שפיר אבל לרש"י קשה. אמנם י"ל דמשמע לרש"י דכיון דריחא לאו מלתא הוא שוב בטל בששים וא"כ גם משום סכנה ליכא ועיין בט"ז סי' קט"ז ביו"ד ס"ק ב' ובנקה"כ שפלפלו בזה וא"כ איך אוסר מטעם ד"א אף במלחא משום דקשיא לריחא והא ריחא לאו מלתא ולא שייך סכנתא וע"כ דריחא מלתא הוא ולפ"ז מזה ראיה ברורה דכל שיש ששים אף בסכנה מותר דהרי כל ענין דאסר רב בריחא מלתא כתב הרי"ף משום דמשהו איכא וא"כ שוב יכול להיות אף ללוי דס"ל דריחא לאו מלתא היינו דהוא לא סבר מב"מ במשהו אבל בסכנתא דאסור במשהו אוסר וע"כ דאיסור וסכנה שווים והנה בגליון הש"ע סי' קט"ז שם כתבתי דלפי מה דמבואר בחולין דף יו"ד דאף רובא דאיתא קמן ל"מ לענין סכנתא וחיישינן למיעוטא ועיין בתוס' פסחים קט"ו ע"ב ד"ה קפא א"כ לפ"ז מהראוי שלא יועיל ששים בסכנה דהרי ניהו דהטעם בטל בששים אבל גוף כמות האיסור ע"כ משום ביטול ברוב קאתינן עלה ועיין בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל ביו"ד סי' י"ד שתמה על הנו"ב שטעה בזה ובכמה מקומות החליט כן ואני כתבתי דדברי הנו"ב נכונים דכל שהטעם אינו נרגש הוה כעפרא בעלמא ושרי ועכ"פ זהו לענין איסור אבל לענין סכנה דמ"מ זהרורא דסכנה איכא בי' וע"כ צריך לתורת ביטול ברוב מהראוי שלא יועיל ששים דלא עדיף מרובא דאיתא קמן ושוב דברי רש"י תמוהים ודו"ק היטב. שוב ראיתי ברי"ף בפג"ה שכתב באמת דהא דאסר לאכול בכותחא הוא משום דאף ללוי לא שרי לכתחלה וזה הוה כלכתחלה ושמחתי מאד שבהשקפה ראשונה אמרתי כן ועכ"פ על רש"י תימא רבה לפי הבנת התוס' דא"כ למה נדחק דסבר כרב וע"כ כמ"ש דאל"כ עכ"פ במלחא שרי ולפ"ז צ"ל לדירן דאסרינן אף במלחא י"ל משום דסכנה אסור אף במשהו ודו"ק. והנה לפי מה דמבואר בסי' ק"ח בהג"ה ביו"ד דבדבר חריף ודאי ריחא מלתא הוא לפ"ז צריך להבין דאמאי לא אסר במלחא משום ריחא אף בלי סכנה דהא מלח ודאי יש לו דין חריף ועיין בש"ך סי' ס"ט ס"ק ל"ח שמשמע כן וגם מצד הסברא פשיטא דכיון דהוה כבישול וצלי ודאי חריפות יש בו וא"כ שוב הוה בזה ריחא מלתא וחורפי' מחליא לי' לריח אשר נבלע בו מורגש והו"ל כממש וצ"ל דדוקא כשבעת שנצלה הי' האחד חריף אבל אח"כ אין החריפות עושה הריח שבו כממש ועיין ביש"ש פג"ה סי' ט"ו שממרוצת לשונו נראה שהבין אפילו במלחא היינו שאף בנמלח ביחד דגים ובשר אסור ובאמת ז"א דמליחה אינו אוסר בדג ובשר ועיין בט"ז וש"ך סי' ע' ס"ו ודו"ק. והנה הרמב"ן והריטב"א בע"ז דף ס"ו כתבו דמש"ה החמירו לאכול עם הבשר כיון דלא בדילי מינה והיתר בהיתר הוא אף דריחא לאו מלתא הוא בזה החמירו וע"ז הקשה נד"ז יניק וחכים כמר אברהם נ"י דא"כ מה פריך הש"ס מפני תערובות טעמים הא שם בודאי היתר בהיתר הוא והשבתי דבפסח לא החמירו חומרא דרבנן כי האי כמ"ש התוס' בפסחים ריש כיצד צולין לענין כבדא עילוי בשרא ודו"ק. והנה בשנתרי"ב י"ד שבט למדתי סי' תמ"ז והמג"א הביא שם קושית מהרי"ל דמ"פ בפסחים שם לימא תיהוי תיובתא דרב והא י"ל דל"מ גדי וגדי דהוה מב"מ אלא אף גדי וטלה דהוה מבשא"מ נמי וכתבתי על הגליון דלק"מ דבאמת צ"ב להרי"ף דפירש טעמא דרב משום דס"ל מב"מ במשהו קשה התינח מב"מ מבשא"מ מא"ל ובאמת בצל"ח בסוגיא ראיתי דצידד דרי"ף ס"ל דוקא מב"מ הוא דריחא מלתא וז"א דמבואר שם דאף במבא"מ ריחא מלתא וצ"ל דריחא לא דמי לטעם דטעם בא"מ מבטל הטעם של האחר אבל הריח מ"מ נרגש ובשלמא למאן דס"ל דמב"מ בטל א"כ ע"כ דס"ל דלא אכפת לן במשהו א"כ גם בריח הוא כן אבל כיון דס"ל לרב דמב"מ במשהו וא"כ בריח דנשאר עכ"פ משהו דאטו לפי שהוא א"מ לא נרגש הריח משהו ולכך אסור ולפ"ז שוב אין רבותא בא"מ יותר מבמינו דאם אתה אומר דיש רבותא יקשה מנ"ל לרי"ף באמת דאסור בא"מ וע"כ דזה סברא פשוטה דלגבי ריח ל"ש לחלק בין מב"מ לא"מ א"כ שוב קשה על רב מאי אפילו וז"ב. ובגוף קושית המהרי"ל והצל"ח מביא ג"כ קושיא זו בשם הרב מוהר"ל קאסוויץ ז"ל נראה לפע"ד דבאמת בפסחים דשניהם היתר ל"ש לומר דמבא"מ בטל דהא היתר בהיתר לא בטל אברא דלפמ"ש בתשובה דהיתר בהיתר לא בטל הוא מטעם דהו"ל דבר שבא לעולם בתערובות דל"ב ואף לפמ"ש הכו"פ סי' ק"ב לחלק בין ההיתר הי' ניכר בפ"ע דאז בטל אף שבא לעולם בתערובות היינו דוקא כשאחד איסור אבל כאן דבתחלה שניהם היתר רק שבא לעולם בתערובות ושניהם נאסרו בב"א לא שייך ביטול והארכתי בזה ומעתה קשה לפמ"ש הנו"ב במהד"ת חלק יו"ד דמה שבא לעולם בתערובות לא שייך ביטול זה דוקא ברוב אבל בששים בטל ואף דבישועת יעקב דחה דהא כל ששים הכמות איסור צריך להתבטל ברוב והארכתי בזה במק"א אמנם זה שייך לענין תערובות איסור אבל לענין ריח דבאמת אין בו כלל כמות האיסור רק שנרגש בו ריח שוב גם היתר בהיתר מהראוי להיות בטל בששים והדרא קושיא לדוכתה דשפיר איכא רבותא בגדי וטלה וע"כ מחוורתא כמ"ש דלענין ריח ל"ש ביטול בששים וכמ"ש ודו"ק היטב: והנה המרדכי פ"ב דפסחים הביא ראי' דריחא לאו מלתא בפת איסור ובפת היתר דהרי לחמי תודה נאפו ביחד והי' עשרה חמץ ושלשים מצה ונאפו בתנור אחד ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"ח וכו"פ ובפר"ח או"ח סי' תס"א מ"ש בזה ולכאורה רציתי לומר דכיון דהוה מב"מ ל"ש ריח דאינו נרגש ולמ"ד מב"מ בטל מה אכפת לן במשהו וכבר כתבתי כי מב"מ גרע מבשא"מ וישבתי בזה דברי הרי"ף אך אכתי יקשה דא"כ לר"י דמב"מ במשהו יהי' אסור לאפות בתנור אחד וזה לא שמענו ובכו"פ הרגיש קצת בזה יעו"ש וגם קשה לפע"ד דאף לרבנן הא מצות אין מבטלות זא"ז וא"כ כיון שהמצה והחמץ הכל לחמי תודה א"כ לא יתבטלו אף לרבנן ועתוס' מנחות דף כ"א ד"ה מכאן שכתבו דבאיסורי אכילה הכל מודים דאין מבטלות זה בזה אך לפע"ד נראה בגוף ראיית המרדכי דהנה באמת מה דלחמי תודה היו שלשים מצה הוא דהתורה רצתה שתהי' לישתה ועריכתה ואפייתה מצה אבל מה שמקבלת טעם חמץ מעלמא זה לא מצינו שאסרה תורה ואטו לאחר שנאפית מצה אם ירצה לבוללו ולאכלו עם חמץ אטו אינו רשאי כל שגוף השלשים חלות היו מעצמם מצה וגם נאפו בעצמותם מצה רק שקבלו חמץ מצד שנאפה חמץ עמו זה לא נאסר מעולם וז"ב כשמש לפע"ד ובזה נסתר דברי הכו"פ סי' ק"ח ס"ק ז' בסופו ע"ש והנה במ"ש לעיל מה שנחלקו הנו"ב ודו"ז בישועת יעקב אם ביטול בששים צריך לבא מתורת ביטול ברוב מצאתי בספר גינת וורדים להפרמ"ג כלל נ"ז שכתב בפשיטות כמ"ש דו"ז ז"ל והמחבר הנ"ל רב גוברי' באו"ה: