שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ז׳ (ג׳)

ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי מקשים לפמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ו בשם יש מפרשים דכ"מ דאסור במשהו אסור אף נוטל"פ א"כ היאך נסתפקו בע"ז דף ס"ח אם רב ס"ל נו"ט לפגם אסור דמהיכן יליף לה מגיעולי עכו"ם והרי רב ס"ל מב"מ במשהו וא"כ יש לומר דהגעילו בשביל שמא יבשל במינו ויאסור אף נוטל"פ והנה לפמ"ש למעלה דלר"י דמב"מ במשהו תלוי בטעם א"כ שוב כל שנוטל"פ שוב אינו שוה בטעמא ושוב ל"ש מב"מ במשהו וממילא נוטל"פ מותר בזה והתוס' שם קאי אליבא דרבא דס"ל בתר שמא אזלינן משא"כ אליבא דאמת דסוף סוף ניהו דאינו נרגש כ"כ מ"מ זה לפגם ואינם שווים בטעמא בודאי וז"ב ובלא"ה י"ל דע"כ לא אסרו התוס' במשהו בנוטל"פ רק היכא דליכא רק משהו דאז אינו נרגש הטעם א"כ אף נוטל"פ ל"ש דאינו נותן טעם כלל משא"כ אם יהי' בו טעם באמת כל שהוא לפגם מותר כמו שהארכתי בחידושי למס' ע"ז שלמדתי זה שנתים בעיון והרבה פלפלתי שם בזה א"כ שפיר צריך גיעולי עכו"ם דמסתמא אין ששים נגד כל הקדירה ואף אם יש ששים אבל התורה אצרכה גיעולי עכו"ם כשיש בו טעם בודאי וא"כ בזה הרי נוטל"פ ומותר וגם דא"כ הוה ס"ס ספק שמא לא נשתמש בה מינו וגם דלמא נרגש הטעם ושרי ודו"ק. ובגוף דברי הש"ך הנ"ל בסי' צ"ח אני תמה דאמאי לא הביא מ"ש התוס' בחולין דף צ"ז ד"ה אמר רבא וכו' במה שהקשו דרבא אמר במב"מ דליכא למיקם אטעמא בששים והרי הוא ס"ל דחמרא חדתא בענבי דהוה במשהו וכתבו בשם רבינו אפרים דהי' דוחה דבחולין מיירי בחמרא חדתא בענבי וקרי לי' מב"מ לפי שטעמם שוה ויש להם דין מבשא"מ דהא רבא אזל בתר שמא וע"ז כתב דאין נראה לומר כן דכיון דאזיל בתר שמא לא הי' קורא אותו מב"מ הרי לך בהדיא דענין מב"מ בשמא תלוי וכשיטת הרמ"א ומהתימה על הש"ך שהביא דברי התוס' הנ"ל במ"ש דהא דאזיל רבא בתר שמא מיירי בטבל ויי"נ לראי' לשיטתו ולא הרגיש דהרי רבינו אפרים רוצה לפרש דלא כר"ת ורבא לא מיירי ביי"נ וטבל ורצה לחדש דזה נקרא מב"מ ויש לו דין מב"מ וע"ז דחו התוס' דא"א לומר כן הרי בהדיא דצדקו דברי אא"ז הרמ"א דאזלינן בתר שמא לענין מב"מ ומהטעם שכתבתי והמעיין בפר"ח בסי' צ"ח וסי' צ"ט וסי' ק"ב יראה דס"ל דכל שמרגישין הטעם ל"ש ביטול דטעימתו זו הכרתו אבל באמת אין זה נכון דכל שנתבטל ברוב ונהפך האיסור להיות היתר מה בכך דניכר האיסור הא כבר נעשה היתר ואף דגם מב"מ צריך ששים מדרבנן משום שמא יבא לבשלם היינו מדרבנן כיון שבא"מ הי' נו"ט אבל מה"ת מב"מ כל שנתבטל נהפך האיסור להיות היתר ועכ"פ כשיש ששים בודאי לא שייך טעימתו זו הכרתו ודו"ק היטב: