שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ס״ח (ד׳)

אמנם לכאורה יש לעיין דמה קושיא וכי מי הודיע לבעל החטים שיקנה לבעל המעות והא הא דלא הקנה לבעל החיטים כיון שהשליח קנה לעצמו א"כ לא גרע מאלו גזלו מבעל החיטים כל דבהיתירא אתי לידו מבעל החטים דבעל החטים קבל מעות והוה כמו אבידה דקני ביאוש וא"ל דהא כיון שהמעות שנתן הי' באיסור לא קנה השליח במעות גזולה דז"א דאטו במעות גזילה לא יכול לקנות וכל ששלח בהם יד או ששינה מדעת בעה"ב המעות של הגזלן דקנהו להתחייב באחריות ופשיטא דעכ"פ לבעל החיטים נקנה המעות בעד חטיו דהוא מה אכפת לי' בגזילתו של זה ואטו מטבע סימן יש בו וגם הא באמת אנן קיימינן בהך סברא דהשליח קנה וא"כ כיון דקנה שוב הו"ל שלו ביאוש ושפיר זכה המשלח דהרי השליח קנה ביאוש והיא קושיא גדולה אמנם נראה דבזה הדרא סברת הרשב"א לדוכתא דאיך אפשר שעי"ז שקנאו זה השליח ביאוש והוציאו לו לעצמו דאם לא היה לעצמו לא הי' נקנה כלל ואיך אפשר שיקנהו המשלח עי"ז והם שני הפכיים בנושא אחד ודו"ק היטב אמנם עדיין קשה דלקני הבעל מעות עכ"פ ע"י יאוש של הבעל חטים שנתיאש והוא הקנהו לכל העולם כל שקיבל מעות והלה משך קנהו ולמה לא יקנה אך י"ל דהו"ל יאוש שלא מדעת דבעל החיטים לא ידע בשעת מעשה שזה נתן המעות ואף דאח"כ יוודע לו מ"מ לא קנה ע"י יאוש שלא מדעת וא"ל דלפמ"ש הש"ך בסי' שנ"ח דכל דידענו דאם הי' נודע לו הי' מתייאש מועיל היאוש וה"ה בזה דז"א דהא בעל המעות לא הי' רוצה לקנות וא"כ הוא לא הי' ניחא לי' להקנות למי שאינו רוצה לקנות ויש להאריך בזה ואכ"מ: