שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ״א (ג׳)

וזהו לדעתי מ"ש בחולין ה' דמומר לחלל שבתות הוא כמומר לע"ז והיינו משום שגם הוא כל שאינו מאמין בחידוש העולם וא"כ ל"ש שמאמין שהמצוה הוא מפאת המצוה שהרי אמרו במדרש הובא ברמב"ן במצות עשה מצוה א' שאמרו משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות א"ל לאו כשתקבלו עליהם מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכות אינם מקבלים גזירות היאך מקיימין כך א"ל הקב"ה אנכי ה' אלקיך לא יהי' לך אני הוא שקבלתם עליכם מלכות במצרים קבלו גזרות לא יהיה לך ע"ש והענין הוא דהקב"ה לא רצה שיקבלו הגזירות מצד הכרע הדעת רק מצד מצות התורה ולכך אמר שיקבלו מלכותו ויקבלו עליהם גזירותיו והיינו מצד שכן צוום השי"ת לא מצד הכרע הדעת וכמ"ש במשל וזה לדעתי ענין כפיית ההר כגיגית שבאמת ישראל רצו לקבל התורה רק שרצו מצד הכרע הדעת וכפה עליהם ההר שיקבלו מצד שצוה עליהם וזה ענין מודעא רבא לאורייתא שהיינו שיוכלו לומר שאינם מקבלים מצד התורה רק מצד הכרע הדעת וזה לדעתי מה שיטענו אוה"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית ותמהו בתוס' דהא גם לישראל יש מודעא רבה ע"י שכפם ולפמ"ש א"ש שב"נ שלא רצו לקבל ולקיים לגמרי אף מצד הכרע הדעת שפיר יש להם טענה כלום כפית עלינו ההר כגיגית שעכ"פ קיימנו התורה משא"כ עכשיו ויש להאריך הרבה בזה בשבת דף פ"ח וליישב בזה הרבה קושיות התוס' והפוסקים בזה ואכ"מ ומעתה י"ל דבזה נחלקו הרמב"ם והבה"ג דהנה מצות אמונת אנכי הנה זה ל"ש שיקבל מצד מצות אמונה שמהיכן יבא לידי אמונה אם לא מצד הכרע הדעת כמו שחקר אברהם אבינו בשכלו עד ימצא אמונה אלקית ולכך לא חשבו הבה"ג למצוה וכבר ביאר במורה דע אלקי אביך ועבדי' שנעבדו מצד ידיעה וחקירה השכלית ולכך לא חשבו הבה"ג אבל הרמב"ם ס"ל דזה דווקא אבדהם אבינו שהי' ראש למאמינים והוא לא נצטווה להאמין הוא בא מצד חקירה השכלית אבל אנחנו שנצטוינו להאמין שאנכי ד' אלקיך א"כ גם זה מכלל המצות ואף שנצטווינו לחקור ג"כ אבל האמונה הוא עיקר וזה לדעתי מ"ש והאמין בד' ויחשבה לו צדקה שגם אברהם אחרי שהגיע מפאת שכלו להכיר הבורא יתברך שוב הי' עליו אימת הבורא מצד שהאמין בד' ולא רצה להאמין מפאת החקירה כ"א שכ"כ גבר עליו האמונה אומן בד' עד שהאמין בד' וע"כ חשבה לו לצדקה שהוא הי' רשאי לעבדו מצד החקירה והשכל ואפ"ה האמין בד' וזהו לדעתי מ"ש בשבת ששיבר משה הלוחות שדרש ק"ו מה פסח שאינו רק מצוה אחת אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה וכל ישראל מומרים עאכו"כ ולכאורה תמוה דמה ענין זה לזה דבפסח כן גזרה חכמת התורה שבן נכר לא יאכל בו אבל בהלוחות שנתן להם שיקיימו אותה הכי מפני שישראל מומרין ישברו הלוחות שהי' מעשה ידיו של הקב"ה ולפמ"ש א"ש שזה הי' הענין שהם רצו לקבל התורה מצד הכרע הדעת ולכך באו לכלל עשיית העגל שכבר הראה הכוזרי והאברבנאל שישראל לא נשתבשו ח"ו להאמין בעגל רק שהי' מכוונים להעמיד להם כבוד חונה בתוך גוי' וא"כ זה הי' מפאת הכרע הדעת ולזה לא רצה משה רבינו בזה רק שיקבלו מצות התורה לזה אמרו מה פסח שמה ענינו לבן נכר כל שרוצה להאמין במצות פסח ולאכל למה לא יאכל וע"כ שצריך לקיים במצוה מפאת המצווה לא מפאת הכרע הדעת ולכך כל בן נכר לא יאכל בו אף כי כל התורה וישראל מומרים עכו"ם וע"כ אמר לו יישר כחך ששברת שבזה הגדלת כח התורה והמצוה והבן כי הוא ענין נפלא לדעתי אף שהוא ע"ד דרוש קצת לדעתי היא נקודה נפלאה. ושוב אחר זמן רב כשלמדתי במקרא מלכים ב' י"ז שזה דרכי לחזור בכל שנה ושנה עיינתי היטב ומבואר שם דרק בני ישראל מצווים על השיתוף וגם במצות אין מועיל להם אם לא יקבלו בשביל שהיא מצות ד' אבל עכו"ם אין מוזהרים על השיתוף וזה הי' ענין הכותים שבשומרון והמעיין שם ימצא להדיא שכדברי כן הוא ויתיישב בזה אריכות דברים שהאריך שם בענין הכותיים שלא הי' כישראל שרק ד' לבד יריאים ע"ש היטב ותמצא ובלא"ה נלפע"ד דלכך אסור לעשות שותפות עם עכו"ם משום דכשהעכו"ם נשבע בע"ז שלו א"כ כיון שצריך הישראל להשבועה שכופר לו ממון וכדומה וא"כ לא גרע מרוצה בקיומו דאסור בע"ז וכמו גר ועכו"ם שירשו אביהם דאסור משום דרוצה בקיומו של ע"ז כדי שירש הוא חלקו וא"כ כאן שרוצה שהעכו"ם יתירא מיראה שלו כדי שלא לשבע בשקר א"כ אין לך רוצה בקיומו גדול מזה דהא אם לא הי' מאמין עכו"ם בע"ז שלו לא הי' מובטח על שבועתו שלא יהי' נשבע לשקר וא"כ הו"ל רוצה בקיומו של ע"ז ח"ו ולכך אסור לקיים בשמה של ע"ז ואולי כיון דעכו"ם אינו מצווה על שיתוף א"כ הרי הוא משביעו בשם ד' ובשיתוף כביכול א"כ הו"ל רוצה בקיומו ע"י ד"א שהישראל אינו צריך רק שלא ישבע לשקר והוא משביעו בסתם ועל שיתוף אינו מצווה ועיין ע"ז דף ל"ב. והנה תדר"י בברכות פ' א"ד גבי עונין אמן אחר כותי המברך כתב שאפילו אחר עכו"ם עונין אמן שאף שא"י מי הוא השם שהוא חושב שהעכו"ם הוא הבורא אפ"ה כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה עונין אמן אחרי' והביא דברי המדרש ברוך תהי' מכל העמים שעונין אמן על כל מי שמברך ע"ש והדבר יפלא מאד דאיך ס"ד דאם העכו"ם יברך השם ויהי' כוונתו לע"ז שלו שהוא הבורא ויהי' מותר לענות אמן אחריו ונראה כמודה ח"ו בע"ז חלילה חלילה מלומר כן ועיין ביו"ד סי' קי"ז במ"ש הרמ"א דמותר לומר לעכו"ם אלקיך יעזרך והט"ז צווח ע"ז ככרוכיא דאיך אפשר שיחזיק ידי עובדי אליל וא"כ מכ"ש שיענה אמן ויברך לע"ז חלילה לא תהא כזאת בישראל ואני לעצמי אמרתי לפ"מ דאמרו במנחות דף ק"י דקרו לי' אלהא דאלהא וא"כ גם הגוים מודים בהשם יתברך שהוא לעילא לעילא רק שמשתפין לע"ז שלהם וא"כ שוב מותר לענות אמן דהא גם העכו"ם כוונתו לאלקים אמת רק שמשתף ואינו מוזהר ע"ז ולכך היטב אשר דיבר הרמ"א בזה דמותר לומר אלקים יעזרך ואף דעכו"ם יחשוב לע"ז שלו מ"מ כיון שגם העכו"ם מודה באלקים אמת א"כ הישראל שאמר אלקים יעזרך ודאי שפיר עבד ועכ"פ פשטת דברי ר"י תמוהין שוב ראיתי במ"א סי' רט"ז הסביר דעת הרר"י דכיון ג"כ שמשתפין ומרמז למ"ש סי' ק"ג ולפמ"ש למעלה בשם ע"ת שהשיתוף הוא לא ששוים ממש רק שזה גדול מזה א"כ היינו דקרו לי' אלהא דאלהא וא"ש הכל ודו"ק: