שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן נ׳ (ד׳)

ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דהקשה בשו"ת ש"ב הגאון בעל נו"ב סי' מ"ו שהיאך כתב הרא"ש דתנשא הא בירושלמי אמרו מפורש דמודים ר"י ור"ש בעדים דאינם נאמנים ולא תנשא ע"ש שהאריך בזה (ועיין מהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל"ח שהרגיש בזה בקצרה) ועמ"ש במהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ו ולפמ"ש י"ל דהנה באמת צ"ב מה חילוק שבין צרה לעדים ומה שאמרו בירושלמי לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום אין לו הבנה והנראה בזה דהנה הראב"ד חולק שם הובא ברא"ש פ"ק דמכות דדוקא בקרובים לא פלגינן דיבורא דהרי לא פלוג בהו רחמנא אבל בעדות שמעיד על עצמו לא נופל עליו שם עדות שיהיה שייך בזה לומר עדות שבטלה מקצתו ע"ש דבריו הנחמדים באורך ולפ"ז זהו החילוק דבשלמא לגבי צרתה דאינה מעידה על חברתה ואינה נאמנת בזה ועיקר העדות על עצמה ועל עצמה אינה נאמנת בתורת עדות דל"ש שם עדות על עצמה ורק משום דייקא ומנסבא האמינוה וא"כ שפיר שייך לומר דפ"ד שעכ"פ מת ואינו חי עוד וא"ל דלא פ"ד דלגבי עצמה ל"ש עדות שבטלה מקצתה אבל בעדים ל"ש פ"ד דהו"ל עדות שבטלה מקצתה דכפי עדותם הם מכחישים זא"ז והם פסולים וזה שאמרו דלא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום וא"כ אין עדותה רק על עצמה ול"ש בזה עדות שבטלה מקצתה וז"ב מאד: