שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ל״ט (ד׳)

ובזה היה נראה לפע"ד דבטומאה דרבנן לא אמרינן תרתי לריעותא דל"ש לומר דחזקת טומאה אתרעי דהא עכ"פ מן התורה נשאר בחזקת טהרה ושוב לא אכפת לן בתרתי לריעותא דל"ש לומר דעשה הכתוב כודאי וכל שאינו רק ספק אין נ"מ בין חדא ריעותא לתרתי לרעותא. ובזה נראה לפע"ד לישב קושית המחנה אפרים בהלכות אשות סי' ג' דהקשה בהא דאמרו בעירובין דף ל"ו דטעמי' דר"י משום דהעמד טמא על חזקתו. וע"ז הקשה דא"כ גם לענין עירוב איכא תרתי לריעותא דהעמד אדם על חזקת ביתו ואימא לא עירב וא"ל דהעמד תרומה אחזקתה דהרי טמאה לפניך ולפמ"ש יש לומר דמיירי שנטמא טומאה דרבנן וא"כ לא חזי לעירוב דעכ"פ טמא מדרבנן והם אמרו והם אמרו ומ"מ לא מקרי תרתי לריעותא דמדאורייתא יש לה חזקת טהרה. והנה לכאורה הי' קשה לי בהא דפריך ממקוה אחבית ומאי קושיא דהרי הר"ן חידש בחידושיו לנדה בהא דאמרו טעמי' דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה וע"ז הקשה דהא ברה"י טמא ולא מוקמינן אחזקתי' וגם להלל קשה דגם הוא לא החמיר רק לקדשים ולתרומה וע"ז כתב דבר חדש דשאני טומאה דגמרינן מספק סוטה ואין הספק על הנותן הטומאה דכל שבא עליה הבועל ודאי אסרה והרי הנותן הטומאה בודאי טמא רק שהספק על האשה ובזה שפיר עשה הכתוב ספק כודאי אבל כאן לגבי האשה שהיא הנותנת טומאה והיא ספק שמא לא ראתה וא"כ הספק בנתינת הטומאה ע"ז שייך לאוקמא אחזקה ע"ש והוא דבר יקר חילוק נכון ראוי אליו ואח"כ כתב חלוקו של התוס' דלמפרע לא אמרינן ספק טומאה ואני אומר דאפשר דגם התוס' כוונו לזה דלכך למפרע ל"ש לעשות ספק כודאי דכל שאין הבועל הנותן טומאה שם ל"ש לעשות ספק כוודאי דבשלמא להבא שפיר גמרינן מסוטה דכמו דשם הבועל לפנינו והוא הנותן טומאה בודאי בזה שפיר עשה הכתוב ספק כודאי משא"כ למפרע דל"ש הנותן טומאה בודאי וא"כ שוב לא מטמאינן בודאי למפרע דשייך לאוקמא אחזקה ועיין בתוס' סוטה כ"ח ד"ה אינו דגבי סוטה וספק שרץ הוה ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה ע"ש ולא נודע סברתם ולפמ"ש י"ל דכל שהם לפנינו הרי הנותן טומאה בבירור ולפ"ז למפרע דאינו בבירור שוב הו"ל רק ספק ולפ"ז צ"ב דמה מקשה ממקוה אחביות דשאני גבי חביות דהספק על גוף האיסור ואינו רק ספק אבל שם הטומאה הוא בבירור והספק הוא על הטהרה ושפיר מחמרינן וצ"ל דעיקר הקושיא הוא דעכ"פ תרתי לריעותא הוה ודאי וא"כ גם גבי חביות תרתי לריעותא הוה ודאי: