שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ל״ד (ג׳)

ומה שהוקשה על הכרו"פ שכתב בסי' צ"ח סקי"ב דהרי שנתערב דבר שאסור בהנאה עם שני דברים שמותרים בהנאה לענין הנאה בטל אף שאין איסורין מבטלין זא"ז כיון דלענין הנאה הוי היתירא וע"ז הקשה מהא דכתב הר"ן בפרק השוכר את הפועל גבי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש לדחות דברי הרמב"ן לענין חמץ בפסח דאינו אוסר רק באכילה ולא בהנאה. והר"ן חולק בזה דסוף סוף כיון דנתבטל גם באכילה יהי' מותר ואין ביטול לחצאין הרי מבואר דא"א לומר דנתבטל לחצאין. והנה לפענ"ד מקודם נבין סברת הכרו"פ דהנה בטעם דיבש ביבש בטל ברוב שיטת הרשב"א שתולין על כל אחד שהיא מהרוב והרא"ש ס"ל דנהפך האיסור להיות היתר. והנה לא מבעי' לשיטת הרשב"א דתולין על כל אחד שהיא מהרוב ומותר בהנאה אלא אף להרא"ש ג"כ לא נוכל לומר רק שהיא כמו הרבים אבל לא עדיף ממנו וכמו דהרוב היא מותר בהנאה כן המועט מותר בהנאה אבל באכילה אסור כמו הרוב ולפי"ז מאי ענינו לשם דשם שהרוב היא היתר א"כ יבטל לגמרי ויהי' מותר לשני הטעמים וז"ב כשמש ובזה מיושב קושיתו שהביא במכתבו שהקשו על ר"א דס"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז מהך מתני' דפ"ב דערלה משנה ב' לפירש הר"ש שם דבאמת התרומה במ"ע משום שכבר נדמע' וא"כ ממילא האיך יכולין לבטל התרומה את הערלה משום דכיון דאיסורין א"מ זא"ז וממילא דאין מועיל כלל הביטול אף לכהן כיון דא"ב לחצאין וכנ"ל בשם הר"ן ולפי"ז הדבר מבואר בטעמו ולק"מ את זה ראיתי לכתוב לו בקצרה דברי הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטנזאהן אבד"ק לבוב והגליל: