שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ט״ז (ג׳)

ואמרתי דבאמת לכאורה ע"כ שמרה מחימוץ דאל"כ יהי' עובר על ב"י הכותי בעצמו וא"ל דהא העיסה של ישראל ול"ש ב"י דז"א דהא האומן קונה בשבח כלי ושוב הו"ל של הכותי ועובר על ב"י לכך לא הקשו כן על חמוץ רק על חשש דשלא לשמה והנה אחד מהתלמידים השיב דבלא"ה א"א לומר החשש חימוץ דהא אם יחמיץ חייב באחריות ושוב עובר על ב"י ע"י דהוה באחריותו אף אם אינו קונה בשבח כלי ולכאורה יפה אמר אבל לפע"ד נראה דמלבד דהכותי לא משמע ליה דיהיה חייב ע"י אחריות בב"י אף גם דכיון דכותי הוא אין לו דין רעהו ואינו חייב באחריות דכשם דבעינן שיהי' מתחלתו ישראל כמבואר בחו"מ סי' ש"א ס"ט ה"ה להיפך דהכותי אינו חייב באחריות לישראל דבעינן רעהו מיהו י"ל דהרי אף מה דנתמעט מדין שמירה מ"מ בפשיעה חייב כמבואר ס"א שזה שיטת הרמב"ם וא"כ עכ"פ מה שלא שמרו מחימוץ זה נקרא פשיעה ובזה י"ל דשימור לשם מצה לא נקרא פשיעה שזה אינו מצד גוף העיסה דבשלמא מצה שלא יהי' חמץ זה הוה פשיעה בגוף החפץ דהוא רצה שתהי' מצה משא"כ להיות משומר לשם מצה זה לא נקרא פשיעה מה שהי' בשב וא"ת וגם הוה היזק שא"נ משא"כ החמוץ דאפשר להכיר ומיושב היטב קושית המהרש"ל והמרש"א. שוב נזכרתי שבמחנה אפרים הלכות שומרים סי' ל"ג נסתפק בזה בגוי אצל ישראל אם חייב בשמירה דלא קרינא בי' רעהו ודו"ק היטב. אמנם בגוף הדבר שכתבתי דיעבור על ב"י לכאורה עדיין יש לחוש דשמא אינו חמץ גמור רק נוקשה ונוקשה לא ס"ל לכותים כיון דהוא מחלוקת התנאים וא"כ לדידיה לא הוה חמץ כלל ולדידן הו"ל חמץ ובזה צריכין אנו לדברי המהרש"א דמיירי שמכיר העיסה שלא נתחמצה שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו. ובזה יש לישב דברי מהרש"א שכלם תמהו עליו דא"כ אמאי אוסר ר"א בכותי לאכול והא מיירי שהכיר שאין בו חמץ ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב דברי המהרש"א שכתב דמיירי שמכיר שאין בו קרני חגבים ולא הכסיפו פניו ואכתי אף בפחות מקרני חגבים והכסיפו פניו שא"א להכיר עכ"פ נוקשה הוה ולא ס"ל לכותים ואפ"ה אסור לדידן ועיין בפסחים דף מ"ח ע"ב ותמצא וצ"ל דס"ל דנוקשה אינו אסור מה"ת אף באכילה וכ"ש בב"י וא"כ לא הוה רק ספק דרבנן ואזלינן להקל ולפ"ז ר"א דס"ל נוקשה בעיני' עובר בלאו ואף דאמרו בפסחים מ"ג דר"א נוקשה בעיני' לית לי' עיין בתוס' שם דף מ"ב במשנה וחד מיניהו דר"א ס"ל נוקשה עובר ושפיר אסור אף באכילה ובט"ג בגיטין שם ראיתי דכתב דל"ח מחשש חימוץ דע"כ יעבור זה על ב"י ולא הרגיש בכל מ"ש ע"ש שנדחק לישב דברי מהרש"א ולפמ"ש א"ש ודו"ק. שוב ראיתי בפ"י שכפי הנראה הבין דגם ענין נוקשה יוכל להכיר ובאמת זה צ"ע דהמהרש"א לא כתב רק דקרני חגבים והכסיפו פניו יכול להכיר ולא מה שלמטה ממנו אבל לפמ"ש הכל ניחא וגם נראה דאם נימא מ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה ולא בטל בששים דלא כמ"ש המ"א סי' תמ"ב ועיין שו"ת נו"ב ומק"ח סי' תס"ב שהאריכו הרבה בזה ובשעה"מ האריך ג"כ ולפ"ז שוב יוכל להיות דעירב מ"פ עם מים והישראל לא יוכל להכיר שהרי נתבטל בששים ומ"מ אסור ולכך ר"א דאוסר נוקשה מה"ת שוב לא בטל ולכך אוסר אבל לת"ק משרי שרי ודו"ק היטב. והנה במה שהארכתי למעלה בענין אומן קונה בשבח כלי הנה בשנת תרט"ז עש"ק בחקותי ל"ג בעומר שאל אותי המופלג מוה' איצק היילפרין נ"י מקאזליב על דברת הקצה"ח סי' ש"ו ס"ח ב' במ"ש בקונם שאני עושה לפיך והא אין אומן קונה בשבח כלי ואיך תוכל לאסור ומזה הוכיח דע"כ אומן קונה בשבח כלי וע"ז הקשה הנ"ל דלפמ"ש הש"ג בהקדים לו שכרו לכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי א"כ כאן הבעל לגבי אשתו הוה כהקדים לה שכרה ולכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי. והשבתי דבאמת כוונת הש"ג ע"כ הוא לפמ"ש הרא"ש דכל שמחזיר לו השכר ל"ש אומן קונה בשבח כלי דאינו קונה רק עד שיתן שכרו וא"כ כל שהקדים לו שכרו לא קנה כלל ולפ"ז זה שייך בכל אומן דעלמא דשוכר לעשות לו הדבר ונותן לו שכרו מקודם אבל כאן מע"י דאשה הנה גוף הידים הם אינם נקנים להאיש רק משועבדים הם לעשות מלאכתו א"כ ל"ש בזה הקדים לה שכרו דסוף סוף גוף הידים העושות המלאכה אינם של הבעל רק של האשה ושייך אומן קונה בשבח כלי עד שנתנה לו מלאכתה וז"ב ובלא"ה כיון דיכולה בכל פעם לומר איני ניזונית ואיני עושה ולמחרת תוכל לחזור כמבואר סי' ס"ט באהע"ז שני דיעות בזה וא"כ בכה"ג ע"כ שכל יום הוא ענין בפ"ע ול"ש הקדים לה שכרה דמע"י תחת מזונות והמזונות והמע"י יוכלו להשתנות מיום ליום ול"ש הקדים לה שכרה. ובגוף דברי הש"ג הנה לפי מה שהעתיק הש"ך סי' ש"ו דליכא למ"ד שיתחייב להחזיר הנה הוא להיפך ס"ל והקצה"ח שם ס"ק ד' בסופו הרגיש בזה וכתב דראוי להיות להיפך לפמ"ש הרא"ש ות"ל שבראשית ההשקפה הרגשתי בזה אמנם בנתיבות שם כתב שבש"ג עצמו כתב להיפך דליכא למ"ד דלא יתחייב להחזיר והיינו כמ"ש הרא"ש וע"ש בקצה"ח פלפולו הנחמד לענין אם נגנב או נאבד אי פטור מלשלם השבח ולפע"ד נראה כוונה אחרת בדברי הש"ג לפי גירסת הש"ך והקצה"ח דגרס דליכא למ"ד שיתחייב להחזיר דמי שכירתו ולקיים הגירסא דמי שכירתו ולא כש"ך שהגיה דמי השידה והכוונה דקאי לענין אם נגנב או נאבד דאינו חייב לשלם בעד השבח וכמ"ש הקצה"ח שם ולפ"ז נראה לפע"ד דעכ"פ דמי שכירות שקיבל בודאי א"צ להחזיר והטעם דאף דכל שומר אף שהי' שומר בבעלים עכ"פ אגריה מפסיד היינו משום דכיון דלא השלים מלאכתו אינו מגיע לו שכירות אבל כאן כיון דבאמת מה דמגיע לו שכר בעד שעשה מלאכה הרי כבר קבל והרי עשה שבח ניהו דמחייב לשלם שנעשה ש"ש היינו לענין שכירות אבל כאן כיון דבאמת מה דמגיע לו שכר בעד שעשה מלאכה הרי כבר קבל דניהו דמחיוב לשלם שנעשה ש"ש היינו לענין זה שא"צ לשלם לו דמי שכירות אם לא קבל דאף דאומן קונה בשבח כלי עכ"פ אינו מחזיר לו השבח וחייב להחזיר לו והרי אינו מחזיר לו אבל שיצטרך להחזיר השכירות בעד מה ששבח אף אם נימא דאומן אינו קונה בשבח והוה כלי דבעה"ב מ"מ שיצטרך להחזיר דמי השכירות לזה לכ"ע לא נתחייב דבאמת עשה כלי ושבחו רק שנאנס או נגנב א"כ על גוף העצים קבל שמירה אבל על השבח מעולם לא קיבל שמירה ולא הוה ש"ש ע"ז ופטור דהרי אינו נעשה ש"ש בשביל דתפס אאגרי' ורק דכל שוכר הוה ש"ש והרי לא שכר רק עצים בלבד ולא שבח וא"כ למה יצטרך להחזיר דמי שכירות שקיבל הרי עשה מלאכתו דבשלמא כשלא קיבל איך יקבל שכר והרי הבעה"ב אומר לו תן לי השבח ואני אתן לך שכרך והרי נגנב וצריך לשלם לו עצים ואיך יקבל בעד השבח אבל כל שכבר קיבל השכירות פשיטא דא"צ להחזיר לו דהרי עשה מלאכתו ושבחה ואח"כ כשנגנב צריך להחזיר לו עציו אבל בעד השבח א"צ להחזיר לו והוא טוען שכבר עשה מלאכתו ושבחו והקצה"ח לא כתב כן ולפע"ד כמ"ש ועיין קצה"ח סי' ש"ה ס"ק ב' ודוק היטב. ודרך אגב אזכיר מה שהביא הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג דדבר שבמנין אם נתערב אם אסור לאחה"פ דכאן הוה בעין ולא שייך ביטול אף לאהה"פ ע"ש שנסתפקו בזה ולפע"ד ראיה גדולה מהא דפריך בע"ז דף ע"ד אי דבר שבמנין קחשיב למה לא חשיב חמץ בפסח ומה קושיא הא חמץ בפסח אינו איסור עולם אבל כל הני דחשיב במשנה הן איסור עולם ולכך לא חשיב חמץ בפסח וע"כ דדבר שבמנין אסור לעולם ודו"ק היטב: