שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ט״ו (ג׳)

שוב ראיתי בשב שמעתתא פיו"ד שמעתא וא"ו האריך ג"כ דבעי שיוחזק שלשים יום גם במי שבא ואמר כהן הוא ולפמ"ש א"ש אברא דעדיין צ"ב דאיך נאמן לאסור עצמו והנבעלת לו ספק חללה דהא דבר שבערוה אינו פחות משנים אבל באמת לק"מ דהרי בפט"ז מסנהדרין כתב הרמב"ם דאיסור ע"פ ע"א הוחזק וביאר כגון שאמר גרושה וזונה זו הוא ותמה הפ"י בקידושין דף ס"ג בק"א דהא אין דבר שבערוה פחות משנים אבל כבר כתבתי במק"א דלענין האיסור נאמן גם האחד כשנים ול"ש דבר שבערוה כ"א כשנעשה מעשה עי"ז אבל לאיסור בעצמו ע"י עצמו הוחזק וא"כ ה"ה כאן דכל שהאמינה התורה לו לעצמו ג"כ הוה כאיסור בע"א הוחזק וכ"כ הרמב"ם בפ"א מא"ב הכ"ג לענין המקנא לאשתו עפ"י ע"א דלוקה משום זונה על ידו דאיסור עפ"י ע"א הוחזק אף דסוטה ודאי דבר שבערוה מקרי ודו"ק היטב: עוד הי' נראה לי דבר חדש דע"כ לא מועיל חזקה לאלתר רק בדבר שנאמן עפ"י דיבורו וא"צ עדים וכיון שע"א נאמן באיסורין הרי נתחזק האיסור על ידו וגם בע"א הוחזק האיסור אבל בקידושין דאף הוא והיא מודים ל"מ בלתי שיהי' שני עדים משום דחב לאחריני כדאמרו בקידושין דף ס"ה וא"כ מה מועיל שאמרו זו אשתי וזה בעלי הא ניהו שאמרו שהיו קידושין בפני עדים אבל הם אין נאמנים בדיבורם לבד ולכך צריך חזקה שלשים יום להיות מוחזק שזה בעלה וזו אשתו והוה כאלו עדים העידו לפנינו שנתקדשה בפני שני עדים וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י בהא דאמרו בקידושין דף ס"ג כי המניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא המני' והקשה הא איסור בע"א הוחזק וכ"כ בתשובותי הרבה דברים בזה וכעת נראה דהדבר פשוט דכיון דצריך שני עדים לקידושין א"כ לענין זה לא שייך הוחזק איסור עפ"י אחד ודו"ק ועכ"פ בבא ואמר כהן אני בודאי נאמן והוחזק איסור על פיו לבד ולוקה ורק היא שנבעלת לו ספק חללה דאינה לוקית על פיו וכ"כ הב"ח בסי' י"ט דאחר צריך שיתחזק כל שלשים יום משא"כ לנגד עצמו ויש להב"ח ראיה ברורה מהך דפ"כ מא"ב הנ"ל ודו"ק ומה שהאריך בשב שמעתא שם פ"ו אם מועיל אמתלא שיוכל לחזור בו לפע"ד אם הי' מועיל אמתלא שוב ל"ש חזקה דהוה חזקה שלא נתבררה בשעתה ודו"ק ועיין בב"ש סי' מ"ח ס"ק ד' שכתב דאם גירש אותה אסורה לו דשויתא לנפשא חד"א וצ"ע דזה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד המבואר באהע"ז סי' וא"ו סי"ג והבאתי למעלה דגם בישראל שייך זאת דכל שבשעת אמירתה לא היתה נאמנת למה תהי' נאמנת אח"כ ובפרט אם תתן אמתלא טובה שוב ראיתי שהבית מאיר שם רמז לזה וצ"ע ובמ"ש יש לישב קושית המלמ"ל פ"א משחיטה הכ"ו על המהרי"ק שכתב דאף העד שמעיד ששחט שלא כהוגן מותר לאכול משחיטתו דאינו מוכרח בשביל ששחט פעם אחד שלא כהוגן שישחוט תמיד שלא כהוגן ול"ש שויא אנפשא חד"א וע"ז הקשה מתוס' כתובות מ"ד ד"ה אורעי סהדי דפירשו דאם הודה שבפעם ראשונה חתמו שקר פסולים עוד לגבי דידיה להעיד לו עדות אחרת ע"ש ולפע"ד לק"מ דסברת המהרי"ק דהרי כבר הבאתי להעלה דבספק לא שייך שויא אנפשא חד"א ומקור הדבר מהקדמונים בהך דפ"פ דלא קים לי' בגווה לא שייך שויא אנפשא חתיכה דאיסורא וא"כ כל שאפשר שיעשה תשובה א"כ ל"ש על להבא שיהי' חד"א דהא הוא לא אמר רק שכעת שחט שלא כהוגן א"כ ניהו דאם נודע בודאי שיצא טריפות מתחת ידו הי' פסול עד שיודע הכל בבירור מ"מ כאן דע"א בהכחשה לאו כלום הוא רק שהוא שויא אנפשיה חד"א א"כ זה דוקא אותה שחיטה אבל על להבא דאינו רק ספק לא שייך בזה שויא אנפשא חד"א וז"ב ועיין שעה"מ פ"ט מאישות ומעתה זהו שם אבל לענין אורעי סהדי ניהו דלא שייך שויא אנפשא חד"א שיהיה אסור בבירור וכל שלא שייך שויא אנפשא חד"א ל"ש איסור כלל אבל לענין ממון כיון שהודה שחתמו שקר א"כ לא יוכל לגבות עפ"י אותן עדים דהוא בעצמו הודה שהיו רשעים ואף שאינו רק ספק אבל אין להוציא ממון ועיין בדף ל"ז דאמרו כיון דמהדר אזיופא אימר קא מזייף ועיין במכות גבי אסטטית היא זו וז"פ וברור לפע"ד. והנה מעשה אירע שאחד נתן גט לאשתו אח"כ הביא גביית עדות שמסר מודעא על הגט והוגבה בב"ד והובא לפני גם המגרש הי' אצלי וטען שמסר מודעא ולפי שראיתי גמגומים בהמסירת מודעא לא רציתי להזדקק כי המגרש היה מקלי הדעת והוא נסע למקומות אחרות לפסול הגט ולא עלתה בידו אח"כ הביא עדים שקדשה שנית אח"כ בפני עדים והעדים העידו לפני ב"ד והמתגרשת באתה עם אביה ואמרה שיש לה עדים לפסול אותן העדים וגם מעידים שלא היתה אותו היום בשוק שטען זה שקדשה והנה לא רציתי להזדקק לזה כדבר האמור כי על דעתי שהמגרש הוא מבני בליעל אך כשאני לעצמי אמרתי כיון דעכ"פ זה טען והביא עדים שמסר מודעא על הגט א"כ ניהו דלא מהמנינן ליה אבל עכ"פ לגבי נפשיה שויא חד"א ועודנה אשתו שלא נתגרשה וא"כ לא תפסי בה קידושין שנית והמעות מתנה א"כ אף דהעדים העידו שקדשה הרי לפי דבריו פסל העדים שלא חלו הקידושין וא"כ לא הוה קידושיו קידושין כלל דהמעות מתנה ואולי כיון דזה ע"ה ולא ידע מזה שאינן חלים הקידושין כל שלא גרשה א"כ שוב נתכוין לקידושין אבל באמת יש לומר כיון דעכ"פ זה אדם יודע אף ע"ה דכל שהיא אשתו ל"ש לקדשה פשיטא דלא נתכוין לקדשה רק לצערה שלא תוכל להנשא לאיש וגם כיון שקדש בשוק היה פריצות ועכ"פ אין העדים נאמנים לשויא עצמם כרשיעי דגם העדים אינם נאמנים לומר שהעידו והוזמנו לעדות בדבר שאינו מהראוי לקדש ועיין בסי' כ"ו ס"ד ואף במה שאינו רק משום חשש בעלמא אינם נאמנים כדאמרו בכתובות דף ח"י דאף באומר לעדים שאם לא יחתמו יהרגו יהרגו ואל יחתמו לשקר וביאר בשיטה מקובצת כל דאינו ראוי עכ"פ לכתחלה אינם נאמנים העדים שעשו שלא כשורה וגם בזה עכ"פ העדים לא טוב עשו שניכר כוונת המגרש רק לקנטר האשה ולעגנה גם קדש בשוק ואינם נאמנים ומכ"ש כשמכחישין אותם שנים זה כתבתי לי לעצמי וצ"ע כי לא עיינתי היטב. והנה בהך דאמרו בקידושין י"ב במעשה דיהודית דא"ל אם קבל ביך אביך קידושין כי זוטרת והקשה לי הרב החריף מוהרח"ץ אבד"ק יאניב ני' דאם נימא דשויא אנפשא חד"א היא מתורת נדר הא הוה אדם בשבועה פרט לאנוס וכאן הרי אמרה כן מחמת צער לידה דהרי אח"כ חזרה בה ולק"מ כמו שהשבתי לו בתכ"ד דהרי בסוף המפלת מקשה הש"ס על הך דקרבן יולדת שנשבעת בשעה שכורעת לילד כמה קושיות ולא הקשה מהך דאדם בשבועה פרט לאנוס דזה לא הוה כאנוס על השבועה רק שמכח הצער הסכימה כן בלבה שיהיה כן וכמו היה לבוש בגד צמר והזיע וכדומה דהוה נדר וכדומה והאיר ד' עיני ומצאתי בריטב"א בחידושיו לקידושין דף מ"ט גבי נודרין להרגין שכתב דאי לאו דאמר בלבו היום נדרא נדר ואע"ג דמחמת אונס נדר כיון דנתכוין לנדר זה וידע אותו בשעת נדרו ואינו טועה בו אע"ג דהוה אנוס מ"מ האדם בשבועה קרינן ביה ולאפוקי מהיכא דאנסו לבו וטועה בעצמו ע"ש והוא כדברינו הנ"ל וזכיתי לכוין לדבריו הקדושים ועיין בפרמ"ג סי' א' ס"ק ל"ג שכתב דכל דחב לאחרים אינו נאמן אף על עצמו אף דשויא אנפשא חד"א והביא ראי' מטמאה אני לך דאינה נאמנת למשנה אחרונה ותמהני דלא הזכיר דברי הר"ן דבקושיתו וכל התירוצים לא ס"ל כן רק דבתירוץ האחרון כתב כן וכ"כ התוס' רי"ד גבי יהודית דביתהו דר"ח אבל לא הביא הך ראיה מטמאה אני לך דאדרבא למשנה ראשונה נאמנת ומשנה אחרונה שלא תהי' ענ"ב לכך לא האמינה אך דמה דק"ל בהך דביתהו דר"ח דאמר לה דלאו כל כמיניך שתאסר עלי וקשה דלמא שם משום דאינה נאמנת על הבנים ולכך א"א לפלוג דיבורה ולהיות נאמנת לגבי עצמה והבעל והבנים שהולידה הם ממזירים ואינו נאמנת ע"ז וגם מה מייתי ר"ח ראיה לזה ואולי כיון דעכ"פ שויא אנפשא חד"א שייך לומר פלגינן דיבורה ועיין ביבמות דף מ"ז ודו"ק היטב אחר שנים רבות מצאתי בשו"ת צ"ץ סי' ק"ד שכתב באחד שבא על הפנויה ונתעברה ומתחלה כיחש שלא בא עליה ואח"כ הודה והורה דאסור לשאנה עד לאחר כ"ד חדשים שתינק משום מעוברת ומניקת חברו דשויא אנפשא חד"א הרי דאף באיסור דרבנן שייך שויא אנפשא חד"א הן אמת שגוף הדבר תמוה דבשלמא שאר איסור שייך לומר דכל דשויא חד"א הוא נאסר מתורת הודאת בע"ד או מתורת נדרי איסור אף שהוא שקר אבל כאן דמעוברת ומניקת אין איסור בעצמה רק דמעכר חלבה ובושה לבא לב"ד אבל כאן שניהם יודעים האמת שהולד הוא שלהם וא"כ בודאי תמסמס ליה בביצים והבעל יתן ע"ז ומה גם דמתורת נדר ל"ש דבאמת כל שבא על הפנויה מצוה שישאנה ולו תהי' לאשה כמבואר בטור אהע"ז סי' קע"ז וכל דמשועבד לה לא מהימן ועיין במכות דף ט"ז גבי הא דאמר שהדירה ובתוס' שם והודאת בע"ד ודאי ל"ש לענין הפסד לאחרים ועיין פרמ"ג ביו"ד סי' א' בשפ"ד שם וע"כ דברי הצ"ץ צ"ע גם בענין אמתלא שהאריך על' בשו"ת מהרי"ט בשניות חלק אהע"ז סי' א' ובשו"ת ח"ץ ז"ל סי' מ"ד שוב מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ע' כתב ג"כ כהצ"ץ ולפע"ד לא נהירא וצ"ע ביבמות ק"ח מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת ופירש"י משום דשויא אנפשה חד"א ועיין תוס' שם ד"ה אמר וקשה הא חב להיבם שרוצה ליבמה ואמאי נאמנת מיהו י"ל כיון דאם לא אמרה מת בני לא צריכה להתיבם א"כ החוב בא עפ"י דיבורה ושוב נאמנת ול"ש חב לאחריני וז"פ ובשו"ת הנספחות לחיבור נחלת יעקב הנדפס מחדש מצאתי שהרגישו בזה הגאון מוהר"מ טויביש ז"ל והמחבר והדברים פשוטים כמ"ש ודו"ק: