שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן א׳ (ג׳)

הנה בזה זכה לכוין דברי הריטב"א בחידושיו לקדושין דף ע"ו ע"ב ע"ש ואם הקצה"ח הי' רואה זאת הי' שמח. אמנם הקצה"ח בעצמו כתב דזה דוקא כל שנודר ליתן בחייו דאז הוי כהלואה אבל כל דהנדר הי' בפירוש לאחר מותו א"כ בחייו לא חל נדרי' ולא אשתעבדין נכסי' ואין היורשים מחויבים לקיים וא"כ יפה תמה הרמ"א על הב"י אשר שם הי' המעשה דנדר לאחר מותו, ובאמת שכל דברי הב"י שם תמוהין וע' בב"י חו"מ סי' ס"ו בסופו ותראה שדבריו סותרים ועשו"ת רדב"ז ח"א סי' קע"ז ותמצא שמהר"י בי רב הורה דלא כהב"י ואף הרדב"ז יודה בנ"ד דהי' לאחר מותו דלא כהב"י. ולכאורה היינו יכולין לומר דנודר ומת אין היורשים מחויבין לקיים. אמנם לפעד"נ עפ"י מ"ש בתשובה בנידון מ"ש בשו"ת פני משה הספרדי לענין ירושה שאף שהבנות אין יורשין עפ"י ד"ת אבל אין מחויבין לתת פטורים בדיניהם. אחרי כי הם יורשים בדיניהן והוא דבר חדש וכתבתי ראי' לזה ממה שכ' הר"ן בשם הרמב"ם גבי לא תסגיר עבד אל אדוניו דניהי שאין מחזירין אותו לעבדות מ"מ אין כופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור והיינו משום דקרא לא קאמר אלא לא תסגיר כלומר לא תחזירנו לעבדות אבל צריך גט שיחרור ואין כופין את רבו לשחררו ע"ש בר"ן פ' השולח וה"ה כאן בנ"ד ניהו דהתורה לא זכתה להם הירושה אבל עכ"פ אין מחויבין לסלק עצמן בדיניהם. ומעתה אני אומר גם כאן ניהו דאין היורשין מחויבים לקיים נדרו אבל עכ"פ כיון שנעשה בערכאות ומינה אפוטרופסים גם בדיניהם לא נוכל לכוף את האפטרופסים מלסלק עצמן מזה ומי יוכל להכריחם על ככה ודוק היטב בזה כי הוא ענין חדש. ואדרבא נלפע"ד דעל האפוטרופיס בודאי לקיים דבריהם משום מצוה ואף דקיי"ל דלא אמרינן מלקד"ה אלא כשהשליש מתחלה לכך וכמבואר בסי' רנ"ב או שצוה לבניו ליתן. הנה לפע"ד כאן לא שייך ההשלשה כיון שלא הי' לו מעות מזומן והחניות הוי כהתפיסם ביד שליש. וגם הס"ת לא שייך השלשה כיון שעומד בביהכ"נ. אמנם מלבד כ"ז נראה בזה שהאריך מעלתו בענין מלקד"ה מאי טעם יש בדבר אטו המת הוא נביא או מלך ונשיא. והנה גם התשב"ץ כ' בח"ב סי' י"ג והאריך דדוקא לענין ממון יכול לצות שהוא ממון שלו ע"ש. וגם בשו"ת שבו"י ח"א סי' קס"ח האריך בזה אבל כולם לא ידעו המקור. אבל אני מצאתי בספר ר"י אבן שועב פ' ויחי שכ' בשם הרמב"ן שיש ללמוד עשרה דברים מיעקב אחד מהם דמלקד"ה נלמד מדכתיב ויעשו לו בניו כן כאשר צום. ובאמת שזה תמוה דהרמב"ן לשיטתו דס"ל דאין חילוק בין מוציא מרשותו או לא רק במצוה ליורשיו אמרינן מלקד"ה ושפיר יליף מהך קרא אבל לר"ת דבעינן הושלש מתחלה לכך ע"ז אין ראי' וגם תמהני דלבניו אין ראי' דמשום כבוד אב נגעו בה. אבל אין ראי' לאחרים וגם אין למדין מקודם מתן תורה כמבואר בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח ובמדרש רבה פ' ויחי ועיין ביפ"ת שם. אמנם מה שנלפע"ד בזה דהוא ענין חסד של אמת שעושין עם המתים שהמת אין לו לעשות עוד ומלקד"ה וזה שביקש יעקב ועשית עמדי חסד ואמת היינו על כל מה שיצוה ומה שהצריך להשביע כדי שיהי' לו פתחון פה כנגד פרעה ובזה יתישב כל קושיות השבו"י שם א"כ גם אחר מצוה לקיים דברי המת. ומעתה בנ"ד שרצה ליתן זאת לכפרת נפשו אף אם אין היורשים רוצים אין האפטרופסים מחויבים לבטל דבריו. ומ"ש שהי' מתנת בריא והי' בלא קנין הנה מבואר בש"ע סי' ס' דלשון נתתי הוי כאלו הודה וא"צ קנין וכן הסכים הש"ך והביא דברי הרמ"א בתשובה סי' צ"ב שהאריך בזה דנתתי הוי לשון הודאה וא"צ קנין. וראיתי למעלתם שהאריכו לדחות דברי הרמ"א אבל מי משלנו ירהב עוז בנפשו לדחות דברי הרמ"א אף שיהי' לו קושיות הרבה. וראיתי שבמח"כ הגיסו לבם לדחות דברי הרמ"א במ"ש חיישינן שמא זיכה לו דהאי חיישינן הוי ודאי והם אמרו דחיישינן הוי ספק אבל הרמ"א הביא כן בשם התוס' שכ' האי חיישינן הוי לשון ודאי. וכן כ' הרא"ש וא"כ דברי התוס' והרא"ש במקומם עומדים. וגם מ"ש דשכירות הוי דשלב"ל. הנה מלבד דחניות הוי כמו דקל לפירותיו ואף שנשתנו מ"מ מאי נפקותא בזה הלא הוא אמר על שכירות החניות ומאי נפקא מינה באלו או באלו. ואמנם בלא"ה נלע"ד עפ"י מה דמבואר בסי' קע"ו וס' רע"ט ס"ח דאף דאין אדם מקנה דשלב"ל אם הוא רוצה לקנות מקנה ג"כ א"כ גם כאן דרצה לזכות נפשו שיהי' לו לזכות א"כ בודאי גמר ומקנה בלב שלם והרי אנן קיי"ל בסי' ר"י דלגבי ברי' גמר ומקנה אף בדשלב"ל והטעם דדעת אדם קרובה אצל בנו וגמר בכל לבו להקנותו וכ"ש לגבי נפשו ונשמתו בודאי גמר ומקנה בלב שלם. גם בעיקר הדין באמת כבר התפשרו עצמן ורק שמסרו מודעה ולא אדע מה הכרנו באונסי' שייך בזה אטו הפסיד משלו ורק מניעת הריוח יש בזה וע"כ לפע"ד אם יהיו שומעים לדברי יבצעו תמימים היינו הצדקות יטלו שלשה חלקים והיורשים שני חלקים ואז כ"א על מקומו יבא בשלום כן נלפע"ד. ובאמת יש לי דברים רבים בענינים אלו ועיין יד שאול סי' רנ"ח שם פלפלתי הרבה בענין אמירה לגבוה אבל מה בצע בהעתרת דברים ובפרט בימים האלו ימי תפלה ותחנונים והנני בזה הדו"ש באהבה. וע"ד המתנה טמירתא הנה כאן לא יקרא מתנה טמירתא אחרי שבצוואות הדרך לעשות בהסתר מעשיהם בכדי שלא יצערו אותו היורשים וגם הוא ענין עגום נפש ואת צנועים חכמה ומהגם כי נתנו להאמת: