שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ח׳ (ב׳)

וגם לא א"ש מה שחלקו התוס' דטבל לא ראוי גבי' ומה בכך הרי כמו בתרומה דאף דאינו ראוי רק לכהנים אפ"ה מזמנים משום דעכ"פ הכהן אכלו בכשרות וא"כ ניהו דטבל אסור הוא מ"מ זה האוכלו מברך ורצה ליהנות באיסור וא"כ שוב שייך זימון דאף דאחרים לא רצה לאכול איסור מ"מ הוא רוצה לאכול איסור ושייך זימון כמו בתרומה לכהנים ולזה כתבו דה"ה שלשה שאכלו טבל אין מזמנין משום דס"ל דאין מברך על איסור ושוב שייך שפיר חילוקו של התוס' אבל הרא"ש ס"ל כראב"ד דמותר לברך לכך הביא ראי' דמותר לברך ודו"ק היטב ובאמת לשיטת הרא"ש נשאר קושיית התוס' בתימא דהא הוא ס"ל דמברכין שוב ל"ש לומר דמ"מ אין מזמנין דהא גם בפירות אם קבע עליהם מזמנים ולדידי' צ"ל כמ"ש הלח"מ דאיסור מגרע גרע או דמיירי באכל טבל בשוגג דאז שייך נפשו של אדם קוצה מן האיסור ודו"ק היטב בכל מה שכתבתי כי הדברים חריפים ומתוקים. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בשיטה מקובצת בב"ק דף צ"ד שכתב בשם המאירי ג"כ כשיטת הראב"ד לחלק דניהו דאין מזמנין אבל מברך הן המוציא הן בהמ"ז רק ברכת המצוה אין לברך ולכך אין מברך על החלה דאין ברכה לעשות מצוה בעבירה ויש חולקין שלא לברך אף ברכת המוציא ע"ש וכפי הנראה זה כמ"ש בירושלמי בתחלה אינו מברך והיינו ברכת המוציא ולא בהמ"ז ועיין בד"מ שכתבו כן בשם הר"א מפראג ומצאנו לו רב גדול הדור שכתב כן לפרש ודו"ק והנה ביום ד' כ"א שבט השיב לי אבי מורי וז"ל מכתב יקרתו קבלתי היום ושמח שמחוני אמרי' הנכוחים וסברותיו הישרות ואמרתי להשיבו כפי העולה על רוח שכלי ולהשתעשע בד"ת משמחי לב והנה בדבר קושית הפ"י דלשיטת הרמב"ם מה בכך דאי בעי מפקר נכסיו ס"ס איסורא אכל לכאורה י"ל בטעמי' דהרמב"ם ז"ל דהרי הברכה האחרונה הוא עכ"פ מצוה או דאורייתא או דרבנן וא"כ הו"ל מצוה הבאה בעבירה ואף דהרמב"ם פסק כשמואל דביו"ט ב' ל"ש מצוה הבאה בעבירה דהוה דרבנן וכאן אפילו ברכות דרבנן אין מברך מ"מ י"ל כיון דברכות אלו תקנו חז"ל כעין דאורייתא ולכך בעי שיעורא כזית כמ"ש הרא"ש והפוסקים א"כ דגם בזה כעין דאורייתא תיקון וז"ב לפענ"ד ולפי"ז יש לומר לפימ"ש התוס' דהיכא דאין העבירה באה ע"י המצוה ל"ש מצוה הב"ע א"כ כיון דאי בעי מפקר נכסי' וחזי לי' א"כ אין המצוה באה בעבירה שהרי הי' יכולין לקיים המצוה בלי עבירה ולכך מברך ודו"ק ומ"ש לחלק דבמזיד ל"ש טעם הט"ז דהרי ידע שהוא איסור והוא אכל מה נמרצו אמרי יושר אבל מ"מ דברי הט"ז נכונים דהא במזיד בלא"ה א"ש דלא יברך דהו"ל מנאץ כמ"ש הט"ז ועיקר פלוגתת הרמב"ם והרא"ש לדעת הט"ז היא בשוגג דהרמב"ם ס"ל דאין זה הנאה והרא"ש ס"ל דמ"מ נהנה וז"ב ובזה א"ש מ"ש בספרך היקר מ"ג על הט"ז דא"כ אמאי נדחק הר"א במתניתן שם הו"ל לאוקמי במזיד ואמנם הט"ז שם נשמר מזה בתחלת דבריו שם וכתב דכ"ע ס"ל דהמתניתין דאכל טבל מיירי בשוגג דבמזיד פשיטא דאין מזמנין דהו"ל רשע ע"ש ויותר יש לומר דבמזיד אפילו דמאי אין מזמנין דהו"ל רשע ואמאי קתני דבדמאי מזמנין וז"ב ומדי דברי זכור אזכור מ"ש ליישב דברי הירושלמי דבמצה גזולה מברכין לבסוף דלכאורה יש לומר דליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דגזל ואמנם ז"א דהא מיד שגזל נתחייב להשיב כ"ז שהוא בעין נתחייב להשיב בגוף הגזילה וא"כ אין עשה דמצה דוחה העשה דגזילה דהיינו עשה דהשבה דאין עשה דוחה עשה ולפי"ז לפמ"ש הנו"ב בסוף תשובותיו אם עבר ודחה אמרינן להיפך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה א"כ אם כבר אכל שוב אמרינן כיון דלא נתחייב רק דמים שוב עשה דוחה לא תעשה ודוק היטיב ועוד עלה בלבי איזה פרחים אך אין הגליון יספיק ולחכם כמותך יספיק הקיצור וימים ושנותיו יאריכו עד בלי די וכו' עד כאן לשון מר אבי הגאון ני'. והנה אשיב בקיצור מה שכתב בישוב קושיות הפנ"י מה יקרו מדברותיו אבל לפי עניות דעתי מצוה הבא בעבירה לא מקרי רק כשהמצוה מסייע להעבירה וכאן מה מסייע המצוה לעבירה דהא עבירה כבר עשה וכי בשביל שאכל שום וגזל או שאכל טבל יעשה עוד עבירה ולא יברך ואף דמצינו בסימן תנ"ד ובסי' רי"ט דלא מברך אף ביאוש ושינוי רשות מכל מקום בא בעבירה היינו היכא שהתורה צותה דצריך לקיים המצוה על כן אמרינן כל שהיא עבירה לא צותה התורה עליו המצוה ולא יברך על המצוה אבל מה שיברך מה שנהנה מהמצוה וכי בשביל שאכל דבר איסור ונהנה בעבירה לא יברך ואין לנו לומר רק דנפשו של אדם חותה מאיסור אבל לא בשביל מצוה הבא בעבירה ובזה י"ל מה שכתבתי לדחות דברי הט"ז והוא כתב דזה סברת הט"ז דבמזיד מקרי מנאץ אבל לפי שיטת הרא"ש לא איכפת לן מה שמנאץ וכל זה צריך לברך וא"כ שוגג גרע ובגוף קושיית הפ"י כבר כתבתי למעלה וכעת נראה לי עוד בזה דהנה באמת רוב עמי הארץ מעשרין רק דחז"ל גזרו כיון שיש מיעוט שאין מעשרין ובאמת כבר כ' התוס' בבכורות דף ק' דבשביל סמוך מיעוט לחזקה לא נחזיק זה כרשע ועל כרחך צ"ל כיון דחז"ל בכללות תקנו והכלל שתקנו על הכללות חשו גם למיעוט ולפי זה זה כשאנו דנין על הרוב אבל כל שבאין לדון על הפרט שזה אכל דמאי אמרינן אותו עם הארץ שמכר יש לאוקמא על הרוב ושוב לא הוה איסור דניהו דחז"ל תקנו לעשר היינו משום דחשו על הכלל אבל בשביל זה לא שייך להחזיק זה ברשע ודו"ק. והנה הגידו לי קושיא משם הרב הגאון מוה' מרדש אב"ד אונגוואהר על הא דאמר רבי אליעזר בן יעקב הרי שגזל חטים וטחנן ולשה וכו' אין זה מברך אלא מנאץ ובבא קמא דף ל"ד אמרו דשינוי במקומו עומד וע"ז הקשה אם כן איך חייב כלל בחלה הא איך יכול לתרום על דבר שאינו שלו הא תורם על שאינו שלו לא מהני כלל ומכ"ש בזה דגזל ולא קנה כלל ולכאורה קושיא גדולה הוא ואמרתי בזה דברים רבים דהנה רש"י פירש בחולין דף מ' בסוגיא דרבוצה דמגביה ונעשה שלו יכול לאסרו והתוס' הקשו על זה הא גזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ועוד מה פריך ממנסך הא מדאורייתא נעשה שלו ולדעתי נראה בזה דבר חדש דהנה הב"ש בסי' כ"ח הביא בשם השארית יוסף דאם שניהם נתרצו להקדישו יכולים וכפי הנראה דס"ל דשניהם יש להם בזה קנין דזה שהיה שלו מעיקרא בוודאי יש לו קנין וגם כעת עודנו הוא שלו רק שאינו ברשותו וזה יש לו בו קנין לפי שהתורה הקנהו להתחייב באחריות ומקרי שלו ולפי זה לכך אין יכולים להקדישו כל אחד בפני עצמו דקנינו של זה מבטל קנינו של זה והוה ליה כחצר השותפים שיש לכל אחד קנין רק ששם כל אחד בשעה שמשתמש הוא שלו וכאן כל עת מעורב בו שני קנינים של זה ושל זה ולכך אין יכולים להקדישו לא זה ולא זה ולפי זה זה טעמא של השארית יוסף דלכך שניהם ביחד יכולים להקדישו דהרי שניהם מקנים כל אחד חלק שיש לו ושפיר יכולים להקדיש ולפי זה כיון דכל שיש לו שותפות בגוה יכול לאסור דבר שאינו שלו אף למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדאמרו שם בסוגיא דיש לו שותפות בגוה וא"כ שפיר דכל שקנה בהגבהה וחייב באחריות הוה כיש לו שותפות בגוה ויכול לאסור. ומיושב קושית התוס' ומעתה מיושב קושיא השניה ממנסך דטרם שחידש הש"ס דיש לו שותפות בגוה יכול לאסור שוב לא יכול לאסור בהגבהה דמכל מקום אינו שלו ובזה מיושב קושית התוס' דהא דמשני דיש לו שותפות בגוה דא"כ היינו מדמע ולפמ"ש אתי שפיר דכל שחידש דיש לו שותפות בגבה יכול לאסור שוב אף דלית ליה שותפות בגוה מכל מקום בהגבהה מקרי שותפות ומה יקר בזה לשון הש"ס דלעיל משני הכא במאי עסקינן דאית לי' שותפות בגוה ואח"כ אמר הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה ולא אמר הכא במאי עסקינן והיינו דבאמת לא מיירי באית ליה שותפות רק דממילא מקרי שותפות ומעתה מיושב היטיב קושיא הנ"ל דכל דקנה להתחייב באחריותו רשאי להפריש תרומה עכ"פ ובדבר זה בוודאי נתרצה חבירו וניחא לי' שיתעבד מצוה בממונו עוד נ"ל דבר חדש דהנה בהא דאמר רבי אליעזר בן יעקב הרי שגזל סאה חטים וטחנו ואכלו והפריש חלה אין זה מברך אלא מנאץ ולכאורה קשה כיון דעכ"פ נתייאש זה והוה כהפקר למה לא יפטור מחלה כיון דהפקר פטור ממעשר וחלה אמנם התוספות בב"ק דף ס"ט ד"ה כל בארו דיאוש בגזילה לא פטור ממעשר דלמ"ד יאוש קנה הוה כנותן מתנה להגזלן ואינו פוטר ולמ"ד לא קנה שוב אסור לכל אדם להחזיק בה שהרי הגזלן צריך לפטור עצמו מהנגזל בזה ולכך אינו הפקר גמור שיפטור ממעשר וזה נראה לפי עניות דעתי דשפיר חל קדושת החלה כיון דהכהנים יכולים ליטול התרומה והחלה בע"כ דהא באמת הבעלים הפקירו הדבר רק שאסור לקחתו מהגזלן לפי שצריך לפטור עצמו מהנגזל והכהנים יכולים לקחתו דהרי גם הנגזל חייב בחלה והש"ס דדייק בב"ק דף ס"ז תרומתן תרומה וע"כ דיאוש קנה ולפמ"ש אף דיאוש לא קנה מכל מקום תרומתן תרומה אמנם נראה דמשמע תרומתן תרומה ואסור לזרים אף כשהוא ביד הגזלן אם כן על כרחך דיאוש קנה דאל"כ אינו חל התרומה כל שלא לקחוהו הכהנים והוה תורם דבר שאינו ברשותו אבל דינא של ראב"י שפיר משכחת לה כל שכבר נתנו להכהן שפיר חל החלה והכהנים נטלו מצד הנגזל ובזה מיושב מה דאמרו אין זה מברך אלא מנאץ וקשה דאם השינוי במקומו עומד למה נקט האיסור בשביל הברכה דוקא ולפמ"ש אתי שפיר דהחלה חל מצד הנגזל אבל הגזלן באמת אין זה מברך אלא מנאץ ודו"ק היטיב: