שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ע״ב

להרב החריף מו' יהושע העשיל אבד"ק קארטשין במה שאירע לפניו שבאו בעלי דינים וטענו לפניו זה אומר כך וזה אומר כך ופסקו הבית דין לאחד תקיעת כף ואמר חבירו באם שיתן זה ת"כ כפי מה שפסקו לו הבית דין יתן חמשה עשר ר"כ על בית הכנסת ונתן זה השני תקיעת כף והוא השליש מקודם החמשה עשר ריינש ליד בית דין עתה השני צווח להחזיר לו הט"ו ריינש והוא עני ואביון ועל זה פלפל מעלתו דלכאורה דמי למה שכתב בשלחן ערוך יורה דעה סימן רל"ב באם הוה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והוה שם פטור דהוה נדר בשוגג והוא הדין כאן וכוונתו למה שכתב בסעיף י' בהג"ה ועל זה כתב דלא דמי למה שכתב שם דשם שייך לומר דלבו אנסו וסבר שלא היה שם והוה נדרי שגגה אבל כאן לא טעה רק שזה לא יתן תקיעת כף והוה אסמכתא והרי בצדקה לא שייך אסמכתא וכמבואר בסימן רנ"ח והנה לא ידעתי טיבו של חילוקו דגם כאן חשב שזה לא יוכל ליתן תקיעת כף שהרי אינו כן והוה כנדרי שגגות ועיין טורי זהב ס"ק י"ב ואף לפי מה שכתבתי בחיבורי יד שאול שם לפקפק על זה דבנתנו תקיעת כף זה לזה לא שייך לומר לבך אנסך היינו משום דמה שנגע לחבירו לא שייך לומר לבך אנסך כמו שכתב בשו"ת מים עמוקים במהראנ"ח סימן ל"ט ועיין מחנה אפרים הלכות שבועות סימן ל"ו אבל כאן לא שייך זאת ולבו אנסו והנה מה שכתב מע"ל לתמוה על הדרכי משה בשם שו"ת הרשב"א באם אמר אם אשחוק אתן למלך כך ולצדקה כך דמתוך דהוה אסמכתא לגבי הדיוט הוה ג"כ אסמכתא לגבי הקדש ודמי לקני את וחמור ותמה מע"ל דבאמירה דהוה לראייה בפני עצמו לכל אחד לא שייך קני את וחמור כמו שכתב הנודע ביהודה הנה יפה כוון וכבר זכיתי בה תחלה בספרי יד שאול סימן רנ"ח ס"ק ה' והנחתי בצ"ע גם תמהתי דאנן קיימא לן דקנה מחצה ומ"ש מע"ל אחר כך דמבואר בבבא בתרא דף קמ"ג גבי תרומה דהוה קני את וחמור אף דהוה באמירה וכל חדא אמירה בפ"ע הנה לפענ"ד לא קשה מידי דשאני היכא דאמר אתן להדיוט ולצדקה דאין שני אמירות מחולקות ויוכל לחול על צדקה אף שלא חל על הדיוט אבל שם דתורם הקישות ויש בו קישות מר ומתוק ואם כן איך אפשר לחלק דסוף סוף אותו חלק המר לא חל התרומה אם כן ממילא נתבטל שם התרומה מאותה קישות ולא שייך כאן לחלק וזה ברור ופשוט ובגוף הדין של הרשב"א ראיתי במשנה למלך פרק י"א ממכירה שהביא להיפך מתשובת מהר"ם פאדווה סימן נ' ומשו"ת המיוחסות עיין שם וכן נראה עיקר דעל כל פנים קנה מחצה. ומה שכתב מעלתו דלא הוה נדרי שגגה רק היכא שמוטעה בעיקר הנדר וכמו שכתב המחנה אפרים בשם הר"ן הנה כוון מעלתו כדברי המחנה אפרים בהלכות נדרים סימן ג' בשם הר"ן אבל באמת לא קיימא לן כהר"ן בזה וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה סימן רל"ב סעיף ו' וסעיף ז' וכבר האריך הרחיב הדיבור בזה בשו"ת מהרי"ט בראשונות סימן ס"ח ובשניות סימן כ"ו ביורה דעה. ומה שכתב מעלתו לתמוה על המהרי"ט שכתב דבפתח חרטה מעיקרא שהוה חושב שהוא כעורה ועתה היא נאה ואומר דלא נדר רק שחשב שהיתה כעורה דלא צריך התרה כלל משום שנאמן על עצמו ותמה מעלתו על זה הא הוה דברים שבלב ואינן דברים רק שהרמב"ם סבירא ליה דנאמן לומר תנאי הוה בלבו והנה דברי מהרי"ט הם בשו"ת סימן כ"ו ובסימן כ"ד שם האריך והרחיב הדיבור בזה בדברי הרמב"ם והכסף משנה בשם הראב"ד והעלה הלכה זו דכל שהדברים נכרים שמחמת כן נדר הוה דברים שבלבו ובלב כל אדם דמועיל וכן ביאר בראשונות סימן ס"ח באורך ואני תמה על מעלתו הא קיימא לן להלכה דנאמן אדם לומר ששבועתי היתה באונס ועל תנאי כך וכך וכמבואר בסימן רל"ב סעיף י"ב בהג"ה ועיין שם בטורי זהב סעיף קטן כ' ובש"ך שם. וביד שאול הארכתי בזה ועיין במחנה אפרים הלכות נדרים סי' גדה"ו שם מבואר גם כן באורך. ומה שכתב מעלתו לחדש דלפי מה שכתב הנודע ביהודה מהדורא תנינא דלכך בתרומה ביד כהן לא מהני למשאל לפי שאינו נאמן לומר דחרטה מעיקרא יש לו דדילמא אינו אומר אמת ולא הוה לו חרטה דמעיקרא ואין צריך להוציא מספק ועל פי זה חידש דלפי מה שכתב הרשב"א דכל שהנדר לא הוה עיקרו בשביל הנדר רק לקנס סגי בחרטה דהשתא ואם כן גם כאן כיון דאינו רק לקנס סגי בחרטה דהשתא ושוב מועיל ואף באתי ליד גזבר והנה לכאורה יפה טען ודבר גדול דיבר בזה אמנם אחר העיון צריך ביאור דאם כן לפי מה שכתב בשו"ת מו"ה בצלאל אשכנזי סי' ט"ו והובא בש"ך יורה דעה סימן רכ"ח דנדרי צדקה אינן ניתרין אלא בפתח ולא בחרטה דמעיקרא ושם ביאר הטעם דאיך שייך שמתחרט על דבר מצוה וביד שאול הארכתי בזה ואם כן בלאו הכי לא שייך חרטה רק פתח ובפתח לא שייך טעמו של הנודע ביהודה דהא יש לו פתח ואף אם תמצא לומר דגם בפתח לא מאמינים לו שלא היה נודר אלו הוה יודע שיהי' כן וגם פתח לא מהני כל שבא ליד גזבר אך לפי עניות דעתי בגוף הענין דסגי בחרטה דהשתא כל שאין הנדר מחמת עצמו לא שייך בזה דהא כל הטעם דמבואר בשו"ת המיוחסות סימן רנ"ה דאינם נדרים חזקים ואינו חפץ בנדר עצמו רק שרוצה שיקנוס עצמו לפי זה נלפע"ד דזה דוקא באינו נודר לצדקה רק שקונס עצמו ביותר אם כן אמרינן דאינו חפץ בנדר ואינו נודר מחמת עצמו וסגי בחרטה דהשתא אבל לצדקה דלא שייך אסמכתא בצדקה ועל כרחך הטעם דגמר להקנות לצדקה בכל אופן אף שלא יקוים התנאי וכיון שכן שוב הוה נדר מחמת עצמו דהרי אמרינן דגמר להקנות לצדקה בכל אופן אף אם לא יקיים התנאי ואם כן שוב נעשה נדר מחמת עצמו דהרי גמרו לנדור בכל אופן אף שלא יתקיים התנאי וזה ברור כשמש ובאמת גוף דברי הנודע ביהודה בטעמו של הרשב"א שם דחוקים דהוא דחה דברי הרשב"א ובחיבורי יד שאול קיימתי דברי הרשב"א ועיין שם בסימן רנ"ח ובגוף הדבר נלפע"ד מלבד שכבר כ' לעיל דגם זה נקרא נדרי שגגה נראה לפענ"ד בכאן היתר חדש דהנה השער המלך פרק י"א מהלכות מכירה רצה לחדש בה"ז דבתנאי דלשעבר לא שייך אסמכתא דהרי מעכשיו מסלק האסמכתא והרי בתנאי דלשעבר כמו אם הלך לפלוני אתן לך כך וכך הוה כמעכשיו ולא שייך אסמכתא ועל זה הביא דברי הלחם רב בסימן קפ"ב דאפילו בתנאי דלשעבר שייך אסמכתא ותימה על זה דלדעת הסוברים דמעכשיו מסולק האסמכתא הוא הדין בזה והניח בצריך עיון ובאמת שלפי ענ"ד אין התחלה לדבריו דבאמת כל הטעם דמעכשיו מסלק האסמכתא הוא משום דאם לא גמר להקנות לו למה אמר מעכשיו ולפי זה זהו שפיר באם אמר מעכשיו אבל בתנאי דלשעבר באמת לא הקנה במעכשיו רק שממילא הוה כמעכשיו ואם כן שפיר שייך אסמכתא דהרי סבר בלבו דיהיה כך ולא יצטרך ליתן וזה ברור ופשוט ולפי זה אני אומר להיפך דבתנאי דלשעבר מיגרע גרע ואף דבצדקה קיימא לן דלא שייך אסמכתא היינו משום דאמרינן דרצה להקנות אף כשלא יהיה כך משום דרצה להצדיק נפשו לפי זה שייך לומר בדבר דלהבא דיוכל להיות כך או כך אמרינן דגמר להקנות לצדקה אם לא יהיה כדבריו אבל בשעבר דלא שייך לומר שיהיה כך או כך וכמו שהיה כן יהי' וא"כ כל שסמך בדעתו שבודאי כדבריו כן הוה לא שייך לומר דגמר להקנות דהא אם היה כדבריו לא יצטרך ליתן ואין אומרים שמתחייב ליתן והוה אסמכתא גמורה ומעתה כאן שזה נדר לצדקה אם יתן תקיעת כף וכאן הוה ע"ד שלעבר שחשב שבוודאי לא יתן ת"כ שהוא יודע שאינו כמו שטוען ואם כן הוה דבר שלעבר והוה אסמכתא גמורה לפענ"ד.