שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ס״א

והנה ביום א' תצא תרי"ג ח' אלול למדתי מס' סוכה ובהגיעי לריש פרק הישן בהא דאמר ר"ג ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה לפיכך ישן הוא תחת המטה ופירש"י דעבדים פטורים מן הסוכה דמ"ע שהז"ג נשים פטורות וכל שהאשה חייבת עבדים נמי חייבים כדאמרינן בחגיגה דף ד' ובראותי כן תמהתי דהא עבד ממועט מקרא דבאמת כל האזרח בישראל כתיב ואמרו בסוכה דף כ"ח דהא דהאזרח אתי לרבות גרים דסד"א כל האזרח בישראל כתיב ולא גרים קמ"ל וא"כ עבדים שוב פטורים מקרא דהאזרח ול"צ למעט משום דאתקש לאשה והא כ"מ דכתיב ישראל אין עבד בכלל וע"ש בתוס' ד"ה לרבות גריס והיא תימה גדולה לפענ"ד וביותר תקשה דהא איכא נ"מ דהרי משום מ"ע שהז"ג דעת ר"ת שהנשים יכולות לחייב עצמם והיינו משום דהתורה אמרה שהם רשות אבל אי בעי מחייבי אבל מה דממועט מקרא דישראל אינם בגדר המצוה ולפענ"ד אם הי' נשים ממועטות מדכתיב האזרח כדס"ד בש"ס לא הי' יכולות לחייב א"ע הן אמת דלפ"ז תקשה בהא דאמרו וכי מאחר דסוכה הלכתא קרא למה לי והא נ"מ דמצד הלכתא הי' יכולות לחייב את עצמם משא"כ מצד הקרא אברא דהרי הא דדרשי נשים סומכות רשות ומזה יליף ר"ת דנשים יכולות לחייב א"ע היא מקרא דבני ישראל הרי חזינן דאף דממעט מקרא דבני ישראל אפ"ה נשים סומכות רשות ויכולות לחייב א"ע וה"ה בעבדים דממעטי מקרא דישראל מ"מ יכולין לחייב א"ע ועכ"פ קשה על רש"י דלמה לי מהקישא דאשה והא בלא"ה ממעט מקרא דישראל ואולי כיון דלפי האמת נשים לא ממעטי מקרא דהאזרח דאצטריך לרבות גרים ועיקר הפטור הוא רק משום הלכתא ולפ"ז הרי במקום שאשה חייבת עבד נמי חייב וא"כ עיקר הפטור דעבד משום דאשה פטורה משום מ"ע שהז"ג דאם הי' נשים חייבות שוב גם עבד הי' חייב כדיליף בהיקשא מלה לה ואולי זה שכתב רש"י וכל שהאשה חייבת עבד נמי חייב והי' לו לומר להיפך דמה שהאשה פטורה עבד נמי פטור ועיין תוס' יו"ט ולפמ"ש י"ל דזה כוון רש"י להביא ראיה דכל שהאשה חייבת עבד נמי חייב וא"כ לא הי' יכולין למפטר מדכתיב ישראל דהרי אשה חייבת ולכך הפטור משום דגם אשה פטורה דהוה מ"ע שהז"ג אברא דאכתי צ"ב דהרי הכתוב אומר כי בסוכות הושבתי את ב"י בצאתם ממצרים א"כ תלה הכתוב מצוה סוכה לזכר הסוכות שהי' להם בצאתם ממצרים ונחלקו בזה ר"א ור"ע אם הי' ענני כבוד או סוכות ממש ועיין בטור ריש סי' תרכ"ה ובט"ז ובב"ח ומ"א שם דצריך לכוין בישיבת סוכה לזכר ליצ"מ וא"כ הקפיד הכתוב שיהי' זכר ליצ"מ ובני ישראל כתיב וא"כ עבדים אפשר דפטורים ואינם בגדר החיוב מיהו י"ל כיון דהתורה לא אסרה נשים וגם נשים בכלל בני ישראל שוב גם עבדים חייבים רק משום מ"ע שהז"ג פטורים ובזה מיושב היטב מה דמקשה בירושלמי ריש הישן מהא דר"ג מיחה ביד טבי עבדו מלישב בסוכה ובתפילין לא מיחה בידו ותמהו הר"ן ברי"ף שם ובריטב"א בחידושיו שם דאף אם הי' מוחה בתפילין הא זה דוקא במקום שיש חשש איסור אבל לענין סוכה לא שייך חשש איסור ולמה ימחה בידו ולפמ"ש א"ש כיון דבישיבת סוכה הוא זכר ליצ"מ וצריך לכוון לזה כמ"ש הב"ח שאם לא כיון לא יצא כלל כיון שהתורה אמרה למען ידעו ולפ"ז הא עבד אסור לישב דהרי משקר שלעבדים לא הושיב הקב"ה בסוכות וגם לא הוציאם כ"א הערב רב שגיירו עצמם אבל לא הוציאם ולכך פריך דהרי בתפילין ודאי איכא איסור ואפ"ה לא מיחה בידו ודו"ק והנה לכאורה קשה לפמ"ש האבודרהם ד"פ דף ט' גבי ברכת המצות והבאתי בחבורי בהלכות מילה סי' רס"א ס"ק ג' דלכך מ"ע שהז"ג נשים פטורות משום דאין הזמן בידם דמשועבדת לבעל ואין ספוק בידם לעשות ולפ"ז במה דטבי ישן בסוכה ל"ש מ"ע שהז"ג דב"כ וב"כ הוא ישן ומה נ"מ לר"ג אם ישן בסוכה או תחת המטה ול"ש שאין ספוק בידו דעבד ג"כ ברשות רבו דהא ישן ב"כ וב"כ והיא קושיא נפלאה ואולי י"ל דמש"ה הקדים ר"ג לומר דטבי עבדי ת"ח ויודע שהעבדים פטורין מן הסוכה ולכאורה אין רבותא כ"כ דעבדים פטורים דכל מ"ע שהז"ג פטורים וזה יודעים כל עבדים ולפמ"ש י"ל דבאמת בסוכה פטור משום קרא דבישראל וא"כ מזה ממועט אף שאין רשות רבו עליו ולפמ"ש יש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל וע"ד שכתבתי דמסוכה לבד לא מצי מקשה די"ל דבסוכה מקרא ממועט ולכך פריך מתפילין דיש איסור ואפ"ה לא מיחה וע"ז משני שלא לדחוק את החכמים וכיון די"ל שהי' לר"ג נ"מ באיזה מקום ישן כדי שלא לדחוק את הסוכה לחכמים א"כ שוב עבד פטור משום מ"ע שהז"ג ויש רשות רבו עליו דהא היה נ"מ בין מקום זה למקום אחר אברא. דלפ"ז צ"ב דאם כן מי שחציו עבד וחציו ב"ח מהראוי שלא יהי' נקרא צד עבדות כלל דהרי כל הטעם דעבד דגמר לה לה מאשה והרי כל הטעם באשה משום דרשות בעלה עליה ולפ"ז גם בעבד מטעם דרשות רבו עליו ולפ"ז בחציו עבד וחב"ח דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין א"כ שוב עכ"פ אין רשות רבו עליו אף במחובר גט שחרור דעכ"פ לעבוד א"צ וא"כ שוב חייב במ"ע שהז"ג ובאמת שמחייבין חציו עבד וחציו ב"ח בסוכה ושופר כמ"ש הרמב"ם פ"ב משופר ופ"ה מסוכה אבל צד עבדות ל"ש בו והרי בר"ה דף כ"ט אמרו דאינו מוציא לא את אחרים ולא את עצמו וצ"ל דקאי למשנה ראשונה דעובד את רבו יום אחד וא"כ שוב רשות רבו עליו ובזה י"ל טעמו של ר"ה דאמר דלעצמו מוציא ור"ה מקשה עליו ולפמ"ש י"ל דרב הונא לשטתיה דאמר בחגיגה דף ד' דח"ע ממועט מקרא דאת פני האדון כדמוקי רבינא בח"ע וחציו ב"ח והיינו למשנה ראשונה כמ"ש רש"י ותוס' שם אלמא דס"ל דגם למשנה ראשונה ח"ע לא יליף מקרא דלה לה מאשה א"כ אפשר דלא חשיב לי' רשות רבו עליו כ"כ דהא עכ"פ יש לו יום בפ"ע וס"ל דלעצמו מוציא דלא חשיב צד עבדות ויש לתלות זה במה דמחולק הירושלמי עם ש"ס דילן אי לאסורא נתחלק העבד או לא ודו"ק היטב. אברא דלפ"ז צ"ב דהרי רבינו פ"ב מחגיגה ה"א כתב דח"ע וחב"ח פטור מן הראיה ובאמת שהוא תימה כמ"ש הראב"ד דלמשנה אחרונה חייב ועי' כ"מ ולח"מ שם ולפמ"ש ל"ש כלל לה לה מאשה בח"ע וכמ"ש מיהו הרמב"ם ממעט שם מקרא דבבוא כל ישראל ועבדים אינם בכלל ישראל ועלח"מ שלא ידע מקורו ובאמת גם בח"ע שייך למעט מישראל כדאמרו בסנהדרין דף פ"ו ועי' תוס' סוכה דף כ"ח ובזה יש לי לומר דגם בסוכה דממועט מקרא דישראל גם ח"ע פטור והרמב"ם לא כ"כ כמ"ש למעלה אבל הטור סי' תר"מ השמיט ח"ע וחב"ח וי"ל דמה"ט השמיטו ודו"ק ובש"ע כתב כלשון הרמב"ם ודו"ק ועיין בפ"ב מק"פ הלכה י"ג שכתב ג"כ רבינו דלא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו ועכ"מ ומלמ"ל שכתבו בזה ליישב והנה בפסח באמת גם עבד חייב בפסח וא"כ אף שאין רשות רבו עליו חייב וא"כ כל שכופין את רבו בעת שלא כפו אינו מבורר לא העבדות ולא צד ב"ח שלו ולכך פטור למשנה האחרונה משא"כ למשנה ראשונה הנה עובד רבו יום אחד ועצמו יום אחד והוה כמבורר חלק עבדות לחלק ב"ח ועיין בטורי אבן בריש חגיגה מ"ש בזה ולפמ"ש יש להאריך ודו"ק היטב כי הוא ענין חדש ועכ"פ יש ליישב בזה מ"ש הלח"מ דלמה בשופר וסוכה פסק רבינו דח"ע חייב ובפסח וראיה פוטר ולפמ"ש י"ל דבשופר ודאי ניחא דל"ש למילף לה לה כיון דלמשנה אחרונה אין רשות רבו עליו משא"כ בפסח דאינו מבורר חלק עבדות ולא חלק ב"ח ובראיה הרי יש קרא דבבוא כל ישראל וזה אינו ישראל גמור ומבורר אבל בסוכה דיש ג"כ קרא דהאזרח בישראל ואפ"ה מחייב הרמב"ם זה ודאי סותר ואולי כיון דבאמת גם עבדים גמורים צ"ב למה לא יתחייבו דמה נ"מ להרב באכילה ושתי' ושינה של העבד אם אוכל בביתו או בסוכה וצ"ל דמ"מ י"ל דהוא צריך אז שיהי' בביתו לא בסוכה ועכ"פ בח"ע ודאי דחייב וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד ת"ל והנה בירושלמי דריש פרק הישן הנ"ל אמר כדי שלא לדחוק את החכמים ופריך א"כ ישב לו חוץ לסוכה ומשני דרצה לשמוע תורה מפי חכמים והכוונה נלפע"ד דהנה בכתובות דף כ"ח שלמד תורה כריב"ל דאמר אסור לאדם שילמד את עבדו תורה ומסיק שם דלמקרי מעצמו מותר אבל להחזיקו בבנים לא ע"ש ולפ"ז כאן אם היה ישן בסוכה והיה שונה תורה כיון שדוחק את החכמים הי' מחזי כאחד מהתלמידי' והרי בזה אסור לעבד אבל כיון שישן תחת המטה ולכך ישן תחת המטה ולמד תורה ובזה מיושב מה שהקשו דלפי דברי הירושלמי אין ראיה שעבד פטור מן הסוכה ודלמא משום תורה עבד הכי ולפמ"ש א"ש שאם היה חייב בסוכה היה ישן בסוכה שוב והיה שומע תורה ולכך ע"כ ידע שפטורים מן הסוכה ועיין בשלום ירושלים שהקשה כן על הירושלמי ולא ידעתי קושיתו והנה בש"י שם ראיתי שכתב שם דר"ג היה מחזיק טבי למשוחרר רק שר"י לא הניחו ולכך אמר טבי עבדו כשר הוא ואין דבריו נכונים דפשיטא דמכיון דא"ל שאין לך עדים היה עבד ובפרט להירושלמי דאמרו בסוף פרק אלו נערות דבקנס אין אומרים לו לצאת ידי שמים וא"כ עבד גמור היה ולפענ"ד נראה דבר נכון להחזיק זה דהנה האו"ת סימן כ"ח הקשה על הירושלמי דהוכיח דאין אומרים לצאת ידי שמים בקנסות מטבי דא"ל ר"י ואתה מה בידך ואין קנסות אלא בב"ד וע"כ דאין אומרים בקנסות לצי"ש וע"ז הקשה דהא בלצי"ש מועיל תפיסה ועבד מוחזק בעצמו וכן הקשה בשעה"מ הלכות עבדים ולפע"ד נראה דלפי מ"ש בסנהדרין דף ע"ב בהנהו דכרי דאגנבו במחתרתא ולא קבלינהו רב והקשו התוס' דאמאי לא קבלם רב הא לצי"ש חייב וכתבו כיון דהם הדרוהו משום דסברו דחייב בידי אדם ולצאת י"ש לא אהדרוהו לכך לא רצה רב לקבל ועיין קצה"ח סי' כ"ח וסי' ע"ה מ"ש על דברת בית יעקב במי שטען א"י אם הלויתני ופרע שחשב שחייב בד"א ואח"כ נתודע לו ולפ"ז נראה דודאי עבד תפוס בעצמו אבל כיון דר"ג רצה לשחררו שחשב שיוכל לשחררו בדיני אדם וכשא"ל ר"י שמודה בקנס פטור ואם כן שוב לא רצה ר"ג לשחרר שוב לא רצה העבד לתפוס בעצמו כיון דבד"א א"צ לשחררו וז"ש טבי עבדי כשר הוא והיינו דהוא לא רצה לתפוס בעצמו והחזיק עצמו בעבד גם אם היה ר"ג מחזיקו לב"ח כיון דיושב בסוכה ואמר תורה מפי רבו ולכך מיחה בו ר"ג וזה דפריך מתפילין שלא מיחה בידו וע"ז משני כדי שלא לדחוק את החכמים והיינו דבשלמא בתפילין שפיר לא מיחה דבאמת אם היה רוצה טבי להחזיק עצמו במשוחרר יכול לתפוס בעצמו וא"כ שם דעושה איסור בתפילין כל שהוא עבד רצה טבי לתפוס בעצמו אבל בסוכה דאף שהוא עבד יכול לחייב עצמו לא רצה טבי לתפוס בעצמו והיה בעבדותו ולכך פריך מתפילין כיון דע"כ תפוס בעצמו ואמאי מיחה בסוכה דבשלמא התם יש לומר דמיחה דלא רצה שיחזיק עצמו במשוחרר אבל מתפילין פריך וע"ז אמר כדי שלא לדחוק החכמים ולעולם דהיה מחזיק עצמו טבי כמשוחרר לענין מצות תפילין אבל בסוכה ל"צ דאף אם הוא עבד אסור זה לישן בסוכה רשאי ודוק כי קצרתי. ומ"ש עוד בש"י שם בשם הגאון מוהר"ש ז"ל משום מגו דהוה דופן לסוכה לפע"ד אינו נכון דכל שלסוכה הוה דופן למי שחייב בסוכה שוב הוה דופן גם לשבת אף שיושב שם מי שפטור מסוכה וז"פ ובמ"ש יש ליישב קושית השעה"מ בהלכות עבדים שם שהקשה מנ"ל להירושלמי דבכל קנסות אין אומרים לצאת ידי שמים והא שאני עבד דיש מצוה דלעולם בהם תעבודו ולפמ"ש א"ש דהרי אמרו בכתובות דף מ"ם דאילו אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופירשו דעשה קלילא היא כל דיכול לומר לא בעינא ולפ"ז בטבי דהיה יכול לתפוס בעצמו כיון דחייב לצי"ש והעבד תפוס בעצמו ניהו דלא רצה לתפוס אבל כל דיכול לתפוס שוב לא הוה עשה אלימא והיה יכול לומר לו שיצא ידי שמים וע"כ דאין אומרים לו לצאת ידי שמים ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא. והנה במ"ש למעלה בטעם מ"ע שהז"ג אמרתי דבר נחמד במ"ש בברכות דף כ' ובשבועות דף כ"א דזכור ושמור אתקש דכשם שחייב בשמירה כן נתחייב בזכירה והקשו בתוס' דנימא איפכא דכשם שפטורות מזכירה דהוה מ"ע שהז"ג כמו כן פטורות משמירה ולפע"ד נראה דלפמ"ש האבודרהם דלכך פטורות ממ"ע שהז"ג משום דהנשים משועבדות לבעליהן ולפ"ז אם נימא דחייבות בשמירה וא"כ אינם משועבדות לבעל למלאכה שוב מהראוי שתחייבנה בזכירה דל"ש דהזמן אינו בידם דהא באמת כל דמצוות על שמירה א"כ אינם משועבדות לבעל ושפיר מקשינן להיפך והנה ראיתי בספר מ"ב סימן ק"ג שהקשה דאיך אפשר לומר להיפך דנשים אינם בשמירה דא"כ הלא קאמרה תורה ל"ת כל מלאכה וכו' ובתך והא נשים אינם מצוות וכתב שעכ"פ האב מצווה על שביתת בתו כמו שמצווה על שביתת בהמתו וכתב שכ"כ הצל"ח בדף כ' בברכות גבי זכור ושמור ע"ש ועיינתי וראיתי שבאמת כתב כן אבל לפע"ד הדבר תמוה וכבר כתב במ"ב שם דבהה"מ פ"כ משבת ה"ד מבואר בהדיא דלכך בהיה עמו חש"ו יהבינן להו ולא על בהמתו שאין אנו מצווים על שביתות אלו כמו שאנו מצוום על שביתת בהמתו ולפע"ד הדבר ברור בסברא דשאני שביתת בהמתו שאנו מצווים שהבהמה תנוח ומצווים לעשות לה נייחא ולכך מניחין לה לתלוש עשבים ולאכול כמ"ש התוס' בשבת דף קכ"ב ד"ה מעמיד וא"כ עיקר שביתת בהמתו הוא משום שלא יהיה לה צער ולפ"ז זהו בבהמה שאין לה דעת מעצמה וכל שאנו משכירים או עושים עמה מלאכה הבהמה לא נייחא אבל הקטן מה אכפת לן אם עושה מעצמו מלאכה וכשם שקטן אוכל נבילות אין מצווים להפרישו כ"כ לא חששה תורה על נייחא שלו ואף אם לא נייח מעצמו אין ענין שביתה ונייחא מוטל עליו ולכך כשעושה על דעת אביו באמת אסור דהוא מצוה שינוח ולפ"ז י"ל דאם האב עושה עמו מלאכה באמת אסור משום דמצווה על נייחא שלו ולכך כתיב ובתך שאב מצווה שתנוח אבל הה"מ מיירי בקטן דעלמא שאינו בנו א"כ אינו מצווה על נייחא שלו והקטן אין מצווה על שביתתו מתורת איסור שקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו ולכך על עבד ואמתו מצווה היינו שהאדון לא יעשה עמם מלאכה משום נייחא שלהם וז"ב כשמש ומיושב קושית המ"ב ובזה מיושב מה שהקשיתי זה רבות בשנים על דברת התוס' הנ"ל דאיך אפשר שנשים אינם מצוות והא כתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה ודרשו חז"ל דקאי על הוצאה הרי דנשים אסורות במלאכה ולפמ"ש א"ש דבאמת מצד נייחא של הנשים מצוות בעליהם עליהן שעכ"פ לא גריעי מקטן דעושה ע"ד אביו או עבדו ואמתו שמצווה שינוחו וכל שיוציאו לתרומת הקדש ודעת בעליהן נוחה מזה הרי מבטלים נייחא של הנשים בשבת ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד והנה מהך דעבד פסול לעדות כתב בהג"א פ"ק דגיטין דמוכח דכ"ש דעכו"ם פסול לעדות דלא כרבינו יקיר דמכשיר עכו"ם לעדות כל שאינו שקרן ואני תמה דהרי גם מסל"ת אינו כשר רק לעדות אשה והרי זה ל"ש חשש דמשקרי ואפ"ה פסול לעדות אך באמת המעיין בירושלמי פ"א משבת ה"ד גבי י"ח דבר חשיב גם עדותן בכלל הגזירה דח"י דבר משמע דגם בממון כשר עכו"ם לעדות מה"ת ומדרבנן הוא דגזרו ובקרבן עדה הקשה דהא עכו"ם פסול לעדות ולא זכר מדברי רבינו יקיר ודו"ק ובשלום ירושלים הביא מירושלמי גיטין פ"ק ה"ד דגם שם משמע דמה"ת כשר אבל אכתי לא הועיל לקושית הק"ע אך לא זכר דשטת רבינו יקיר באמת כן הוא איברא דלפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ט דרבנן לא החמירו לענין ממון ע"י גזרתם א"כ לענין ממון לא שייך גזרתם להפסיד ממון ומיהו ז"א דבממון מה דפסיד להאי מרויח להאי ובזה מבואר דברי הירושלמי גיטין פ"ק שלא להפסיד ממון ישראל ופריך מה דמפסיד לדין לית מפסיד לדין והיינו כמ"ש ומשני שלא תנעול דלת ודו"ק היטב עכ"פ דברי רבינו יקיר יש להם יסוד והב"י בחו"מ דחה אותם כלאחר יד ולפע"ד י"ל דסברת רבינו יקיר דאף דעכו"ם לאו אחיו הוא ופסול לעדות מ"מ הא אומדנא מועיל בד"מ וכל שהוחזק שאינו משקר שוב מועיל מתורת אומדנא ואף דמהרי"ק בשורש קכ"ט כתב דאם נסתפקו על גוף הדבר ל"מ אומדנא אבל זה אינו דכאן כל שמוחזק שאינו משקר מועיל האומדנא דאינו פסול רק מחמת גזירת הכתוב דלאו אחיו הוא וא"כ שוב מועיל אומדנא ול"ד לקרוב דהתורה פסלה אף משה ואהרן אף דבודאי יש אומדנא אבל עכו"ם די"ל דהתורה פסלה משום דמשקרי אם כן במקום דאין משקרים א"כ נאמנים מכח אומדנא אברא דלפ"ז יקשה אם כן אמאי אין נאמנים בעדות אשה רק במסיח לפי תומו אך באמת אשה דהוה כנפשות ל"מ אומדנא ולכך לא הקלו רק במסלפ"ת וגם דכבר גזרו בח"י דבר שלא יהי' נאמנים והא דקי"ל בשטר כשר משום נעילת דלת י"ל דבשטר הקילו טפי כמ"ש ברא"ש פ"ק דגיטין דבכתב יש להקל טפי מבע"פ ובזה צ"ע על הב"י שכתב דבעדות אשה יש להחמיר במסל"ת בכתב ולפי מ"ש בכתב יש להקל טפי ועיין ב"י ועוד יש לי לומר דלכך כתב הרמב"ם הטעם פסול עבד ועכו"ם משום דכאשר זמם לאחיו ועלח"מ משום דכאשר זמם בעי עכ"פ ומה מועיל אומדנא ובזה י"ל דבשטר ל"ש הזמה כמ"ש הרז"ה ולכך הקיל ובי"ח דבר גזרו בע"פ דוקא דכאשר זמם בעינן גם לדידן ועש"ך סי' ל"ג ועיין בשאגת ארי' סימן וא"ו מה שהאריך להקשות דאמאי מי שחציו עבד וחציו ב"ח אינו מוציא לא א"ע ולא אחרים והא למשנה אחרונה הוה כאלו משוחרר כולו כיון דכופין הרב לשחררו ולפע"ד נראה דדוקא שיפטור עצמו מן מצות פסח או מראי' שייך לומר דלמה יפטר כיון דעומד להשתחרר וכפינן להרב לא יוכל להפקיע חיוב המצוה אבל שיהיה יוכל להוציא אחרים או עצמו אמרינן דכ"ז שלא נשתחרר אינו יוצא רק עד שישמע מהמחוייב בודאי וז"ב וכיוצא בזה כתב הריב"ש בסי' שמ"ו לחלק בין שותפין דחייבין בגד שלשותפין בציצית ומ"מ א"י בסוכת השותפין ע"ש ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו בר"ה דף וא"ו אשה מהו בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבא בראייה או דלמא הא מחייבא בשמחה א"ל אביי ת"ל דהא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה ומה קושיא ניהו דעליה אין חיוב רק על בעלה כמ"ש התוספת בשם ר"ת והא כל הטעם דנשים פטורות ממצות עשה שהז"ג היא משום דהן משועבדות לבעל והרי כל שהבעל חייב ללכת לרגל ולשמוח שם שוב מהכ"ת שתפטור היא והוא קושיא גדולה ובפרט לפמ"ש הרז"ה בבעה"מ שם בר"ה דהפירוש הוא שכל שהבעל משתדל והיא נכנסת היא מחייב' בשמחה אבל יכולה לפטור עצמה אם תרצה וא"כ מ"ק הא כל שהבעל רוצה שתלך ל"ש מ"ע שהז"ג וצ"ל דהקושיא היא במקום שאין בעלה חייב בשמחה כגון בערל וטמא וחש"ו דפטורין משמחה א"כ בכה"ג האשה פטורה דהרי מ"ע שהז"ג שעיקר החיוב הוא בשביל הבעל ולא מצד עצמה ובזה נלפע"ד ליישב קושית הטורי אבן ריש חגיגה במשנה דהביא ראיה מדברי ר"י ואביי בר"ה הנ"ל דגם מראיית פנים פטורין הנשים דאל"כ איך שייך לומר דפטורין מראייה הא בראיית פנים חייבים לכ"ע ולפמ"ש א"ש דבאמת י"ל דבר"פ חייבין והיינו כמו בהקהל ומטעם דל"ש מ"ע שהז"ג כיון דהבעל חייב ל"ש מ"ע שהז"ג אבל שם האבעיא באשה דהבעל פטור מראייה ומבעיא אי שייך בב"ת אי נימא כיון דהתורה אמרה דפטורה מראייה מצד דכתיב זכורך היא פטורה גם מב"ת דאינה בכלל ראייה כלל מטעם דהתורה מיעטה או דילמא דחייבת מטעם דאיתא בשמחה וכיון דשם לא כתיב זכורך ס"ד דחייבת וע"ז הקשה אביי דבאמת חייבת בשמחה ופריך הש"ס דגם בשמחה פטורה מצד מ"ע שהז"ג ורק בעלה משמחה וכמ"ש וז"ב אך מה שאני תמה על התוס' שהאריכו אי ש"ס דילן ס"ל כהירושלמי מדוע לא הביאו ש"ס ערוך בקידושין דף ל"ה דאמרו והרי ראיה דמ"ע שהז"ג וטעמא דכתיב זכורך הא אי לא"ה הי' חייבות ושם ע"כ מיירי מר"פ בלי קרבן דגם זה מ"ע שהז"ג דא"ל דמיירי בקרבן אבל בר"פ חייבות באמת דא"כ מה משני סד"א דניליף מהקהל והרי בהקהל לא היה קרבן והרי הירושלמי דמחייב בר"פ יליף מהקהל הרי דהש"ס פוטר אף מר"פ גרידא והיינו אם אין בעלה חייב בראייה דאל"כ ל"ש באמת מ"ע שהז"ג וכמ"ש וע"כ באין בעלה חייב דאז לולא דהי' כתיב זכורך היתה חייבת וכמו בהקהל דהתורה חייבה לנשים וטף הן אמת דעדיין קשה דא"כ בהקהל כל שאין הבעל חייב למה תתחייב היא די"ל דגזירת הכתוב הוא אבל בר"פ פטורה וע"ז פריך שם דניליף משמחה ומשני דגם בשמחה רק מחמת הבעל היא ואם הבעל פטור באמת היא פטורה אבל כל דהבעל חייב היא חייבת ג"כ ובזה מיושב היטב קושית הראב"ד על הרמב"ם שכתב דהנשים חייבות בשמחה והקשה הראב"ד הא אביי אמר בעלה משמחה ולפמ"ש א"ש דאם הבעל חייב גם היא חייבת דל"ש מ"ע שהז"ג וכמ"ש ודוק. אבל לפענ"ד נראה דבאמת תלוי זה בזה דאם נימא דר"פ וקרבן חגיגה תלוי זה בזה אם כן אי אפשר לומר דנשים חייבות דבאמת הוה מ"ע שהז"ג רק שכתבתי כיון דהאנשים חייבים בראיה גם הנשים חייבות דהשתא הזמן אינו שלהם ומשועבדת לבעל מכ"ש דאינן חייב בר"פ שהרי צריכות להביא קרבן והיאך תעשה והא אין לה דלמא לא ירצה הבעל להביא בשבילה ולכך פטורה מר"פ וכיון דכתיב זכורך והיינו לענין קרבן דנשים פטורות מקרבן שוב א"א לחייבה בראיית פנים ג"כ אבל הירושלמי דאמר דחייבת בר"פ ולא בקרבן וס"ל דאינו תלוי זה בזה וכמ"ש בט"א שם וא"כ שוב י"ל דגם נשים חייבות בראיי' כל דאינן חייבות בקרבן ובזה י"ל הא דאמרו בחגיגה דף וא"ו עד האידנא אתיא אמיה דמחייבה בשמחה והיינו דבשמחה כיון דבעלה משמחה א"כ אין הבעל מפסיד כלום דאדרבא הוא נותן לה מש"ש שלו וא"כ שפיר חייבת כשהולכת עמו משא"כ בראיה וז"ב אברא דלפמ"ש הט"א דקרבן מלא יראו פני ריקם אתיא והו"ל ל"ת ול"ת גם נשים חייבות אף דהוה מ"ע שהז"ג וא"כ שוב י"ל דיהי' חייבות בר"פ ואף דיתחייבו בקרבן הא בזה הו"ל ל"ת אבל ז"א דע"כ לא חייבות בל"ת שהז"ג רק היכא דהיא ל"ת בפ"ע כגון במצות ל"ת שהנשים חייבות אף דתלוי בזמן כמו דאמרי בקידושין שם אבל כאן דהל"ת דלא יראו פני ריקם הוא תלוי במ"ע דר"פ וכל שאינן חייבות בר"פ בודאי לא עברי על ל"ת דקרבן א"כ שוב מהראוי לומר דפטירי ממ"ע שהז"ג וממילא פטירי מל"ת דקרבן ג"כ וא"כ שפיר י"ל דפטירי מר"פ ובזה מבואר יותר הראיה שהבאתי מקידושין דהרי שם עכ"פ פריך מראיית פנים גרידא דאל"כ אין קושיא כיון דבר"פ חייבות רק מקרבן פטורות א"כ שפיר צריך זכורך דאל"כ ל"ש שהז"ג בל"ת וע"כ דהקושיא היא דלפטרו גם מראיית פנים וממילא לא תהא חייבת בקרבן וע"ז משני דה"א דניליף מהקהל א"כ מבואר דלפי האמת פטורה גם מר"פ וזה לפע"ד ראיה שאין עליה תשובה ומהתימה על התוס' שכמה כרכורים כרכרו בזה ולא הביאו זה וגם הט"א לא הזכיר כלל משם ומה שתמה על הרמב"ם דתלה קרבן בר"פ ולפי הירושלמי אין תלוי זה בזה. כ"כ דהש"ס דילן ס"ל דזה תלוי בזה ומש"ה הו' מ"ע שהז"ג דאין הבעל חייב בקרבן ולכך בשמחה באמת האשה חייבת דבעלה משמחה ואין לבעל הפסד בזה ודו"ק ובאמת שהתוס' בעצמם הרגישו מהך דחגיגה דף ד' גבי זכורך דאי לאו דיליף מהקהל ה"א דליתא בר"פ והוא כעין שהבאתי מהך דקידושין אבל לא ביארו הרמב"ם כמ"ש ודו"ק היטב. ובמ"ש יתיישב היטב הא דאמרו בר"ה דף ט"ז חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת בעית למיזל והקושיא מבוארת דרגל לא כתיב כלל ולפמ"ש א"ש דבאמת הפ"י הקשה דהו"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות אך לפמ"ש בשבת דל"ש מלאכה וגם חדש הנשים אסורות במלאכה ול"ש מ"ע שהז"ג ולפ"ז לכך לא הזכיר שם יו"ט דיו"ט דאנשים חייבים א"כ אין מבטלות ממלאכה וכמ"ש ודו"ק היטב כי קצרתי.