שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן נ׳ (ב׳)

בדבר שאלתו בשוחט אחד היושב בכפר סמוך למאשיצסק ושוחט לכל מי שבא אליו לשחוט ומקפח פרנסת השו"ב דה"ק הנ"ל והזמינו לדין וקיבל עליו בת"כ ובחומר שבועה בפ"מ ובמבטא שפתיו וזה נוסח הכתב אני הח"מ קבלתי עלי בת"כ ובחומר שבועה שלא לשחוט שום דבר הטעון שחיטה לצורך שום אדם בין בחנם בין בשכר בכל גבול השייך למאשיצסק בלתי רשות מראב"ד ושו"ב דשם רק עוף אחד מותר לי לשחוט בכל שבוע במקום דירתי לצורך ביתי ולא יותר ואם אעבור ח"ו ע"ז יהי' שחיטתי בשר תמותות והכלים יהיו טריפה כגעולי עכו"ם גם אומר אני יקדשו ידי לעושיהן וקונם ידי לשחיטה באם ח"ו אעבור ע"ז כ"ז נעשה בפ"מ בלי שום ערמה ותחבולה רק ע"ד המקום וע"ד הרב אב"ד מוהר"ץ ני' ולפנינו נעשה כל ענין הנ"ל ולראיה באתי עה"ח עכ"ל הכתב ועתה עבר חוק הפר ברית ובזה את אלתו ושחט כ"פ לאנשי הכפרים הסמוכים להק"ק וע"ז כתב מעלתו לחלק הדבר לשלשה מחלקות במ"ש בכתב שלא ישחוט ונתן ת"כ בחומר שבועה והוא הדין המבואר ביו"ד סי' ר"ל באמת שהך דינא לאו מוסכם הוא ועיין חו"מ סי' ר"ח בסמ"ע וש"ך שם ובדג"מ יו"ד סי' י"א ובכמה ספרי אחרונים המלאים מזה ומ"ש מעלתו דכיון דעבר אמימרא דרחמנא הו"ל כאלו מתה מאלי' וכעין מ"ש הרא"ה ואף דשם חלקו עליו היינו כיון דנימא דלצעורי' קא מכוין שוב הוה שחיטה כשירה משא"כ כאן דל"ש לצעורי הו"ל כמתה מאליה שהרי הוא אסור לשחוט באמת שלפ"ז תמוה מהך דהשוחט בשבת דשחיטתו כשרה ולא נימא דאי עביד לא מהני וכבר האריכו בזה האחרונים ובדג"מ סי' י"א כתב דש"ה שיכול לעשות בהיתר בחול וזה ל"ש הכא דבכ"מ ששחט אסור מיהו אפשר לומר כיון דאם לא ישחוט בגבול מאשיצסק לא יהי' האיסור א"כ המקום גורם וגם חילוקו של המהרי"ט סי' ס"ט בראשונות בין אם יתקן עי"ז העבירה כשלא יועיל מעשיו או לא יתקן הנה לכאורה כאן אם נימא דלא הועילו מעשיו ויהי' שחיטתו נבלה יתקן האיסור דהוא לא אסר עצמו רק לשחוט וכל שלא אהני מעשיו שוב לא מקרי שחיטה ובפרט בלשון ב"א אמנם אחר העיון ז"א דעכ"פ הוא עבר על ת"כ ורצה לשחוט בתורת שחיטה וגם שחט וניהו דעי"ז ששחט באיסור לא אהני מעשיו מ"מ עבר על מה שנשבע שלא לשחוט וא"כ גם אם נימא דלא אהני מעשיו לא תקן איסורו כנלפע"ד ואף אם נימא כמו שהוסיף ש"ב הגאון בעל נתה"מ סי' ר"ח דכל שע"י שאהני מעשיו מבטלין ד"ת או דברי חז"ל בזה לא אהני מעשיו וא"כ גם כאן ע"י שאנו מתירין השחיטה הוא מוסיף איסור מ"מ נלפע"ד כיון דהוא קבל בת"כ שלא לשחוט א"כ מה דהוה הוה וכבר עבר ואטו אם ימצא טריפה או שנשליך הבשר לכלבלים יותר איסורו סוף סוף כבר שחט ולפענ"ד בביאור הענין דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דלא מהני דהוא ע"ד מה שאמרו בתמורה דף כ"ה אמר על הבכור עד יציאת רוב עולה עולה הוה או בכור הוה ואמר אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ופי' רש"י כיון דבהדי הדדי חייל ודאי דברי הרב שומעין ולפ"ז גם כאן כל דאמר רחמנא לא תעביד היאך יועיל דברי התלמיד להפקיע דברי הרב דאמר דלא יהיה כן ולפ"ז נלפע"ד ברור דלכך ל"ש בשוחט בשבת דברי הרב דבשלמא כל שנרצה לומר שלא לחול דברי התלמיד כמו התם דבכור ממילא הוה והוא רצה עפ"י דבורו להתפיס עליו קדושת עולה אין בכחו להפקיע בדיבורו קדושת הרב דהיינו בכור אבל בשוחט ניהו דאין בכחו אבל מ"מ הרי נשחט לפניך וא"א לקראו אבמה"ח כמו שהיה ושוב אין כאן דברי הרב ואדרבא גם דברי הרב הי' כאן דכל שנשחט יפקע האיסור שאינו זבוח או אבמה"ח רק דהוא עשה איסור בשבת ואיך שייך בזה דברי הרב ובשלמא בכל הני דמייתי הענין מצד עצמו הי' דברי הרב שלא ימיר ולא יחליף ולא יגרש כשהיא אונס האשה וכדומה הוה כמו בכור דקדושתו ממילא עומד להיות בכור אבל בשחיטה גם מצד דברי הרב הי' כשישחוט יהי' נפקע האיסור שהי' רק שהוא עבר עבירה ומה לנו בזה לענין דברי הרב וזה לפענ"ד הסברא של הש"ך בחו"מ סי' ר"ח והט"ז שם לחלק בין אם המעשה בעצמותו הוא אסור וא"א לעשותו בהיתר בין כשהיום גורם והיינו דבשלמא כשא"א לעשות בהיתר א"כ שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דאיך יפקיע במעשיו דברי הרב אבל כאן הרב בעצמו אמר שכל שישחוט יפקע האיסור רק שהוא לא שחט בהיתר א"כ במה יפקעו מעשה השחיטה וז"ב כשמש. איברא דעדיין יקשה דאם נימא דבעי כוונה לשחיטה א"כ כל שלא יתכוין שחיטתו פסולה א"כ דברי הרב הי' שכל שלא יתכוין לשחיטה יפסול ושוב הו"ל דברי הרב ולא יהני דברי התלמיד שכוון לשחיטה ואז יהני דברי הרב אמנם באמת מלבד דיש לדחות דגם הדברים שכוון לשחיטה ג"כ הא יש להם היתר בחול וא"כ גם דבריו לא נפקעו אף גם דאף אם תאמר דלגבי דברים בעלמא ל"מ מ"מ הא בחולין א"צ כוונה ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' ט' דלפי חלוקו של הש"ך הנ"ל א"כ מה מקשה בתוס' בתמורה דף ד' דשוחט הפסח על החמץ לפסול והא שם ג"כ יכול להיות השחיטה בהיתר כשלא ישחט על החמץ ולפמ"ש א"ש דבשחיטת קדשים דבעי כוונה שוב שייך דברי הרב דהא בעי שישחוט לשם פסח ואיך יפקיע דברי הרב אמנם יש לומר דניהו דדברי הרב הי' שיתכוין לשם פסח מ"מ זה נתכוין לשם פסח רק ששחט על החמץ וא"כ השחיטה עכ"פ כדקאי קאי וכשרה אך נראה דבלא"ה הקשו התוס' שפיר דאיך הוה כוונה לשם פסח והא פסח פסול כששחטו על החמץ וא"כ הוה כלא נתכוין לשם פסח אך לכאורה הי' נ"ל דבלא"ה אין מקום לקושית התוס' דע"כ לא אמרינן דלא מהני רק שלא יועיל מעשיו ומ"מ לקי דעבר אמימרא דרחמנא אבל כאן אי נימא דלא מהני ופטור ממלקות דפסח כשר היא דאסור לשחוט על חמץ וא"כ עי"ז לא ילקה ולזה לא אמרינן דלא מהני ועיין מלמ"ל פ"א דק"פ הלכה ה' אך נראה דקושית התוס' היא לאביי דס"ל דמהני ושוב יפסול וא"ל דא"כ לא ילקה דז"א דבאמת על אביי קשה דהא הוא לא ס"ל דלקי כל דלא אהני מעשיו וכאן לא שחט על פסח כשר ושוב מהראוי דלא ילקה דלא אהני מעשיו ובזה גם אביי מודה ולזה נראה שנתכוין הבה"ז בתמורה שם שכתב דלאביי פריך דלרבא הא לא מהני והקשה הצ"ק דאדרבא כיון דלא מהני מהראוי לפסול ולפמ"ש א"ש דלרבא מהראוי שלא ילקה ע"ז ושוב אמרינן דמהני דאל"כ לא ילקה אבל לאביי באמת קשה דלא ילקה כל דלא אהני מעשיו וכאן לא אהני מעשיו דאיך נתכוין לשם פסח והא שחט על החמץ והפסח מפסל ודו"ק היטב. ובזה יש לי לומר הטעם של התוס' בתמורה דף וא"ו דאם נשבע שלא לגרש וגרש ועבר דאף לרבא מועיל משום דהוא בדה את האיסור מלבו והדבר צ"ב דמה נ"מ בין איסור שבדה מלבו לאיסור הבא מעצמו ולפמ"ש א"ש דבשלמא איסור מצד עצמו שייך דברי הרב ודברי התלמיד שהרי מצד עצמו עומד לכך שלא יועילו מעשיו דהתורה אסרתו אבל כאן מצד עצמו עומד שיוכל לגרש ואיך שייך דברי הרב בזה דהא שניהם דברי התלמיד דע"י שנשבע בא האיסור ומצד עצמו הי' הגירושין קיימים ודו"ק היטב. דרך כלל מצד כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ל"ש בשחיטה וכמ"ש ומ"ש מעלתו לאסור משום כיון דהוה מומר לעבור על ת"כ וכיון דאי עביד לא מהני והו"ל שחיטתו נבילה א"כ הוה כחשוד לאכול נבילות ולמכור דאינו נאמן על בדיקת הסכין הנה מלבד לפמ"ש ל"ש כ"מ דא"ר ל"ת דל"מ בכה"ג וכמ"ש אף גם דכאן אינו חשוד לאכול נבילות דהא הוא שחט בסכין כשר רק שע"י שעבר על מימרא דרחמנא הוה נבילה וזה לא משמע לאנשי דלהוה נבלה ממש ובכה"ג ל"ש חשוד ועיין בי"ד סי' קי"ט סעיף ז' בהג"ה ובזה יתיישב קושית הש"ך ס"ק י"ט שם ובזה נלפע"ד לכוון בדברי הרא"ש בתשובה כלל ז' סימן ד' דאם עשו הקהל תקנה בחרם ואח"כ עשו חרם להיפך שהחרם השני קיים ול"ש כ"מ דא"ר ל"ת דדוקא במצות שא"א לבטלן משא"כ בזה דאפשר לבטלו אם יתיר החרם ולא נודע ביאור דבריו ולפמ"ש א"ש דבאמת שם ל"ש כלל דברי הרב ודברי התלמוד דשניהם הם איסורים שבדה מלבו א"כ כיון דאפשר לבטלו ולא היה עומד ממילא שיהיה אסור ל"ש בזה כ"מ דא"ר ל"ת ובזה יש ליישב דברי הרא"ש הסותרים זא"ז ועיין בט"ז וש"ך ביו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ה ע"ש ודו"ק ומ"ש לפסול דהוה כחשוד לאותו דבר והוה כמו דמבואר בסי' א' סי"א בעובר על חרם הקהל הנה באמת כלם צווחו בזה על הרא"ש הנ"ל והפר"ח האריך שם ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' א' דמסיק דאינו רק משום קנס ע"ש והנה בפרט השני שכתב מעלתו דמ"ש ואם אעבור יהיה שחיטתו בשר תמותות יפה כתב מעלתו דזה אין בידו לאסור על אחרים רק על עצמו וכמבואר ביו"ד סי' ר"ה כיון שלא התפיס בדבר הנדור ע"ש והנה במ"ש בפרט הג' כיון שאמר יקדשו ידי לעושיהן וקונם ידי לשחיטה באם ח"ו אעבור ע"ז וע"ז האריך מעלתו דכאן אסור לשחוט דהוה היד ככרכר של ע"ז שארג בו הבגד דהבגד אסור בהנאה ואף דהנודר הנאה מחבירו מותר לו לשחוט כמ"ש האהל מועד וכן הוקבע בש"ע סי' רכ"א היינו דוקא בהדיר חברו אמרינן דכל שהיא בהמה בריאה ליכא הנאה ואיהו לא אסר רק הנאה אבל כאן שאמר יקדשו ידי לעושיהן וקונם ידי לשחיטה א"כ אסר על עצמו גם כן השחיטה וא"כ אף דאינו הנאה ג"כ אסור וכמ"ש הר"ן בדף ט"ז ע"ב ד"ה אמר רבא הנה דבר זה הוטב בעיני אמנם מה שנ"ל בזה דהנה בהא דאמרו בכתובות דף נ"ט באומרת יקדשו ידי לעושיהן הקשה בשטה מקובצת בשם הרשב"א דאיך חל הקדושה בב"ח דגופי' לא קדיש כדאמרו בגיטין דף ל"ח ואף לר"מ לא קדיש אלא דמיו אבל מעשה ידיו אינן קודש אלא עושה ואוכל ע"ש שהאריך והעלה בצ"ע ובאמת שזה תימה רבה אבל לפענ"ד היה נראה לגודל התימה דעכ"פ מעשה ידי' קדוש דזה היינו דמיו דאף דאמרה יקדשו ידי כל דלא חל כ"א שאמרה יקדשו ידי א"כ עיקר הכוונה לא היה רק על מעשה ידיה ורק שלא היתה יכולה לומר בלשון אחר דאל"כ הוה דשלב"ל וכ"כ בספר אבני מלואים סימן פ"א ולפי"ז כאן דיכול לאסור השחיטה ולא מקרי דבר שלא בא לעולם כמ"ש מהר"א אלפנדרי ובבני יעקב ומדמה לה לדברי הר"ן בנדרים גבי שאיני נהנה לישראל א"כ שוב כל שאומר יקדשו ידי לעושיהן הוה מילי דכדי דא"א לומר כלל שיחול קדושה עליו וכאן ל"ש דכוון על מע"י דא"כ היה לו לבאר כן וגם מה שייך מע"י דאם לא אסר רק הממון בלבד שוב אין השחיטה נאסרת כלל ובזה נלפע"ד מ"ש מעלתו דדמי השחיטה מהראוי שתפול להקדש כמ"ש בסי' רכ"א ס"ג לענין דמי אבידה גם נסתפק מה יהיה דינו בזה"ז ואף אם נימא דקונמות יש להם מעילה ופדיון הא המעות כבר נתאכלו ולפמ"ש אין מקום כלל בזה דכאן לא כוון על דמי שחיטה רק על היד וממילא מילי דכדי אמר ומ"ש מעלתו לפלפל בדינו של רמ"א במודר הנאה מחבירו אם מותר לשחוט והט"ז השיג ע"ז וכתב הוא כיון דכל הבהמה שלו אלא שממציא לו היתר שיוכל לאכול לא מקרי הנאה ומדמה לאבידה דאמרו בדף ל"ג דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה מכ"ש בזה לא ידעתי מה קאמר דשם מחזיר לו אותו דבר שהיה שלו אבל כאן אטו אם יהיה לאחד אילן והוא צריך לעציו אטו מי שרי למודר הנאה שיבקע האילן לו ויעשה עצים ממנה והרי מהנהו הרבה ומכ"ש בזה שעד עכשיו היתה אסורה עליו והוא הכשירה ואטו מותר לבשל לו בשר שלו והא דתורם תרומתו היינו משום דבאמת יכול בעצמו להפריש ואין כאן שום הנאה אבל בזה הא מהנהו שהוא לא יכול לשחוט ולאכול ולא נשאר הפסול רק דהוה כעובר על חרם הקהל שפסול כמבואר ביו"ד סי' א'.