שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ל״ט

והנה בשנה תרט"ו כ"ג אב הגיעני תשובה מבורשטין מהרב הגדול מו"ה יוסף אבד"ק וחתנו החריף מו"ה זאב יהודה האביר נ"י אודות איש אחד היושב בכפר סמוך לבארשטין ושייכים להאדון דפמארין והאיש יושב שמה ח"י שנה ותחלת ישיבתו שם ששכר את האוראנדא והרחיים שם אצל פסעסיר נכרי אשר שכר הפסעסיא שם מהאדון דבורשטין והיהודי הנ"ל שכר מהנכרי הנ"ל על ערך ג' שנים ואחר כך שכרו יהודים את הפסעסיע מהאדון הנ"ל ונתנו להיהודי הלז הראנדא והרחיים בלי שום גרעון ואח"כ בכל פעם ששכרו היהודים את הפסעסיא נתנו לו את העסקים שלו ופעם נתן להם לפ"ע שהיה השער של הפסעסיא פעם הוסיף איזה רייניש ופעם פיחת וכעת שכר איש אחד הפסעסיא מהאדון ורצה לדחות את האיש מהעסקים שלו באמר שאחר ששכר מהאדון הפסעסיא השכיר הוא הפסעסיא כלו לנכרי אחד מכבד הרחיים והפאשע השאיר לעצמו וע"כ אמר שהאוראנדא שייך להנכרי שהשכיר והרחיים מחזיק בעצמו וזה האיש טוען קפחת את פרנסתי ומסרת חזקת הראנדא שלי ליד מי דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיא ומעלתו האריך דהדין הוא עם האיש הנ"ל ויש לו חזקת הראנדא כפי שתקנו הקדמונים והאריך בדברים בעלמא ולפענ"ד ל"ש ענין חזקה כלל וכ"כ בתשובה להרב אבד"ק חירוב דברדב"ז מבואר דאף ששכר מאדם ששכר העסק לזמן ואחר כך כלה השכירות של השוכר הראשון אפ"ה שייך חזקה ודחיתי הדברים באופן דל"ש בכאן חזקה והיהודים הראשונים רצו לעשות עמו בטובה אבל זה האחרון ששכר העסק מהאדון ואינו רוצה לעשות עמו בטובה פשיטא דל"ש כאן חזקה כלל וז"ב כשמש לפענ"ד.