שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ש״ד

שנת תרי"ז היה אצלי מכתב מזבלטוב מהדיין הרב מוה' אפרים זלמן טאביר במעשה שהיה לאחד בהקאמיר שלו שנים עשר תרנגולים וד' בר אווזות ושמע בלילה קול צווחה ביניהם ואמר להמשרת שלו שילך לראות מה הוא והלך ומצא שהתרנגולים כלם יצאו לחוץ רק אחת נשארה וראשה תחוב לחוץ וראשה נפצע גם הנוצות מעל גבה נמרטו ואין לתלות בשום דבר רק בטחור שקורין בל"א משום שא"א לכלב לבא שמה ועוד שמוחזק שם בכל השכנים שהטחור דורס ושאל מה משפטם. והנה הבר אווזות ודאי טריפה אבל התרנגולים שיצאו לחוץ האריך מע"ל שם להתיר מטעם שזאת תחבה לחוץ והוה ספק על כמ"ש הגאון מהרש"ק בספרו טוב טעם דאין סברא לומר כן שלמה תחבה ראשה ודרך הבע"ח לברוח מן הדורס והאריך מע"ל למצוא היתר דהוה ספק על דמה לי ספק על או ספק שמא לא הי' התרנגולים שמה ודחה זאת דהרי חזינן ריעותא בהכלוב ומה"ת לומר דלא היה אז התרנגולים בכלוב ויצאו לחוץ ואף שכעת יצאו לחוץ חזקה דהשתא לגבי חזקה דמעיקרא לאו כלום הוא והאריך בזה ואני לא הבינותי דהרי מבואר בסי' נ"ז ס"ט דבעי דוקא מקום צר שא"י להשמט הא כל מקום שיכולין להשמט אמרינן דברחו ממנו וא"כ הדברים ק"ו דהשתא במקום שלא ברחו רק דיכולין לברוח תלינן דנשמטו מהדורס מכ"ש כאן דחזינן דפרצו ועברו לחוץ פשיטא דמותר וז"ב ופשוט וא"צ לאריכות.