שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רצ״ד (ב׳)

והנה בהך דלנו דפונדק פירש"י דפונדק יש בו חדרים פתוחים לחצר והאכסנאים נכנסים בהם ואוסרין זה על זה בשבת ועיין תוס' שם ד"ה אקלעו והנה מזה מבואר דאורחים אוסרים זה על זה והד"מ בסי' שפ"ב אות ב' הקשה מזה על התה"ד וב"י וכתב דכיון שאין בעה"ב קבוע שם אוסרים זע"ז וכן קבע להלכה בסי' ש"ע ולפע"ד זה אינו מחוור ומ"ט יש בדבר אך לי נרא' דיש חילוק בין אם הם אורחים בבית בעה"ב והבעה"ב דר שם עם ב"ב אף שהוא שם אינו אוסר אבל אם יש חדרים מיוחדים לאורחים כמו במקום שיש מרחץ כמו פה כפר טריסקאוויטץ שיש טרקלין גדולים מיוחדים לאורחים וכן באשכנז יש בתים מיוחדים לאורחים דפשיטא דאוסרים זע"ז ודו"ק. והנה בהא דאמרו דלחי העולה מאליה בעינן שיסמכו עליו מע"ש אמר הרב החריף מוה' מאיר בר"ם בהא דאמרו בעירובין דף ה' דאף במבוי שמנה נמי ממנ"פ אי עומד מרובה על הפרוץ מותר ואי פרוץ מרובה נמי מותר מה אמרת דנמא שוו תרוייהו הו"ל ספק דרבנן ולהקל והקשו התוס' בכמה מקומות דאף אם הי' ספק דאורייתא הא הו"ל שני צדדים להתיר ואזלינן לקולא ולפ"ז אמר דכיון דלא ידע מאתמול שוב לא סמך עליו דחשב דלמא שוו תרוייהו וא"כ לא מועיל ולכך בעי שיהי' ספק דרבנן ובאמת שזה אינו דא"כ מה מועיל מה שהוא ספק דרבנן ולהקל הא מ"מ לא סמך עלייהו וא"ל כיון דמצד הדין מותר שוב הו"ל כסמך מאתמול הא גם ספק בדאוריית' כל דמן הדין הו"ל שני צדדים להתיר מותר ובאמת בסי' שס"ג מבואר דאף דלא סמך מאתמול כל שלא הי' אילן אחר לסמוך עליו הו"ל כסמך ע"ש וה"ה בזה אך בגוף קושיית התוס' נלפע"ד ע"פ מה שהארכתי בענין פרוץ כעומד ונבאר הסברא דנחלקו אי הכי אגמרי' לא הפרוץ רובא או גדור רובא וכן אי שחוט רובא או לא תשייר רובא ופרשתי עפ"י מה שכתבו האחרונים לחלק בהך דספק שרי מה"ת והקשו על הרמב"ם מכמה מקומות וכתב בחו"ד לחלק בין היכא דההיתר כתוב בתורה בפירוש אז כל מה שספק אסור עד שיהי' בודאי כן ובין שהאיסור כתוב בפירוש אז ספיקו להקל ע"ש וה"ה כאן לשיטת הר"ש דא"א לצמצם שיהי' מע"מ ממש וא"כ אם התורה אמרה שחיט רובא או גדור רובא אז בעינן שיהי' רוב בבירור וספיקו אסור משא"כ אם התורה אמרה להיפך לא תפרוץ רובא אז ספיקו שרי והארכתי בזה ליישב דברי התוס' בסוכה ט"ז ד"ה פרוץ שהקשו למ"ד שחוט רובא ת"ל דבלא"ה אסור מספק שמא שייר רובא והקשה המהרש"א למה לא הקשו בתוס' למ"ד דלא תשייר רובא הא אכתי יש ספק וא"ל דס"ל כסברת הר"ש דיש שני צדדים להתיר דא"כ גם למאן דאוסר ל"ק ע"ש ופרשתי בזה דהנה באמת למאן דמתיר ס"ל באמת דיש שני צדדים להתיר וא"כ מה"ת שרי כיון דלא אסרה תורה רק הודאי אבל כל שספק שמא הוא מחצה ממש מותר ואף דכל ספק תורה חז"ל אסרו הא כאן יש שני צדדים להתיר והו"ל כס"ס דשרי מה"ת ובדרבנן חד ספק שרי וכעין מ"ש הסמ"ק לענין ציר דגים דיש ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן דשרי אבל למ"ד דשחוט רובא קשיא להו שפיר דלמה לי הך הלכתא דשחוט לרובא והא אף אם לא הי' הלכתא כלל הי' ספק אסור מה"ת ולא היו מועיל כלל שני צדדים להתיר דכל שהוא ספק התורה רצתה לאסור וכל שספק שמא היא פחות ממחצה אסור דמה בכך דיש שני צדדים הא התורה לא אמרה כלל דלא תשייר רובא וא"כ בעי מחצה ממש בבירור וספיקא אסור ועיין בפ"י בסוכה שם שכתב ג"כ כעין זה בישוב קושית המהרש"א ולפמ"ש ימתקו הדברים ומעתה ז"ש הו"ל ספיקא דרבנן והיינו דהוה ס"ס בדאורייתא וספק אחד דרבנן אבל כשהוא בדרבנן שרי א"כ הו"ל ס"ס בדאוריית' וספק א' בדרבנן ושרי ודו"ק היטב.