שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן כ״ט (ב׳)

ומה שהקשה מהא דאמרו בנדה דף ב' מודה שמאי בכתמים דהאי דם מהיכא אתי ע"כ דמגופה קאתי ומשמע דכל דליכא למתלי דמעלמא קאתי מחמרינן לשמאי וע"ז הקשה מהא דמבואר ביו"ד סי' ק"ץ סי"ב דנמצא כתם בחלוקה דטהורה דאם הי' מן המקור הי' נמצא על בשרה ע"ש הרי אף דלא עברה בשוק וא"א במה לתלות אפ"ה טהורה לפע"ד לק"מ דשם דא"א לומר דמן המקור לא מחמרינן בכתמים דאם הי' מן המקור על בשרה אשתכח אבל לענין הרגשה דיש לתלות בהרגשת שמש ועד רק דלב"ש לא מחמרינן כל שלא הרגישה בבירור אבל כל שראינו שלא עברה בשוק של טבחים א"כ הוה ריעותא גדולה דהאי דם מהיכא קאתי ע"כ דתלינן דהרגישה ולאו אדעתא אבל התם אף אם נימא דהרגישה ולאו אדעתא אכתי קשה דעל בשרה הו"ל לאשכוחי ודו"ק ומ"ש מעלתו לתרץ עפ"י דבריו למעל' דבאמת יש בכתמי' ס"ס וכמ"ש הכ"מ רק די"ל דתחלתו נתקנה על הספק וא"כ לדידן דיש בו חשש תורה דאימר ארגשה ולאו אדעתה שוב נעשה כגופו של איסור ומועיל ס"ס מה שאין כן לב"ש דאינן רק חשש דרבנן גרידא לא מועיל ס"ס הנה לפי דרכו והנחתו שהניח יש מקום לדבריו אבל גם לפי דרכו לא עשה סייג לדבריו כי גם לדבריו דוקא שלשה ספיקות בעינן ומה גם שאני כתבתי למעלה דאין מקום לחלק כלל ומ"ש ליישב קושית התוס' בפסחים דף ט' בסוגיא דאין חוששין גבי הא דאמרו ואב"א ספק וספק הוא דאימא דלא טבילי והקשו התוס' דמ"מ מדרבנן חייב במעשר וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי וה"ה גבי חמץ וע"ז אמר דהרי המק"ח הקשה מה מדמה הש"ס חמץ לטבל דחמץ הו"ל ספק בבדיקה דרבנן החמירו אף בס"ס ועז"א דניהו דהחמירו בבדיקה אף בס"ס היינו כיון דעיקרו על הספק החמירו גם בשני ספיקות אבל מ"מ לא עדיף מאיסור תורה דאתי ספק ומוציא מידי ודאי אף דהחמירו בס"ס היינו משום דמה לי חד ספק ומה לי תרי אבל מ"מ לא עדיף מספק תורה ולפי"ז זה להס"ד דטבל הו"ל ספק תורה אבל למה דמסיק דאינו רק דרבנן שוב יש לחלק בין חמץ דהוה ספק בבדיקה מה שאין כן בטבל הנה גם לדבריו יקשה קושית המק"ח מהא דפריך הש"ס ממדורות כותים והלא מדורות הכותים אינו רק דרבנן ועיין מהרש"א שם ואפ"ה הקלו וגם שם עיקרו על הספק נתקן וגם גוף דבריו לא נהירין דכיון דהחמירו חז"ל בבדיקה אף בס"ס הרי החמירו יותר מבשל תורה ולכך לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי וגם מצד הסברא נראה דס"ס ענינו כרוב והרי רוב אינו ודאי רק ספק כמ"ש השטמ"ק בב"מ דף ז' גבי עשירי ודאי ע"ש ולפי"ז שפיר אין ספק מוציא מידי ודאי דלענין ודאי לא מועיל אף רוב וה"ה ס"ס משא"כ במקום דמועיל ס"ס ממילא הוה כרוב שאף שהיא ספק התורה התירה אותו ספק ואם כן אף דאינו מוציא מידי ודאי ואינו ודאי התורה התירה אותו ספק וז"ב כשמש ולפי זה בחמץ דהחמירו בס"ס א"כ לא מועיל רוב ובעי ודאי בבירור ולכך לא מועיל ס"ס ג"כ משא"כ בטבל דאף דאינו ודאי התורה התירה אותו ספק כל שיש רוב וז"ב כשמש ומה שהקשה על המלמ"ל פ"ב מבכורות שחידש דבספק דרבנן דאזלינן לקולא דוקא כשנעשה דבר המתיר רק שספק אם נעשה כהלכתו וכמשפטו אבל בספק אם נעשה כלל ענין המתיר הוה ספק דרבנן לחומרא דמנ"ל לומר שנעשה כלל ענין בזה וע"ז הקשה מהך דטבל דאתי ספק ומוציא מידי ודאי ואף להס"ד שהיא דאורייתא אף דהספק אם נעשה כלל ענין המתיר ומכ"ש בדרבנן וע"ז חידש דבספק הרגיל לא אמרינן כן ואף בספק אם נתחדש הדבר אזלינן להקל לפע"ד אין דמיון דשאני הך דמלמ"ל דספק אם נתחדש ענין כלל מהראוי לומר דאוקמא על חזקה דלא נתחדש ענין כלל ולפי"ז זה דכשהספק על אותו דבר אבל כאן הפירות כלם הם טבלים וכל שלקח אחד ועשר וכדומה הכל מעושרין ואם כן מה שייך כאן ענין שלא נתחדש דבר הא אותן הפירות הם כמו שהיה מקודם רק שעשרם מפירות אחרות שאינם לפנינו כעת וע"ז לא אתחזיק כלל וז"ב כשמש שוב ראיתי שהשעה"מ הקשה כן בכלל ו' על המלמ"ל וכתב ג"כ דבספק הרגיל יש להקל טפי ע"ש והנלפע"ד כתבתי והנה בחידושי ליו"ד הקשיתי בסוגיא זו בהא דפריך מחבר שמת דהרי שיטת התוס' שלקוח אחר שנתמרח אינו רק מדרבנן וכיון שמת הרי יורשין כלקוחות דמי ושוב אינו רק דרבנן ושפיר הספק מוציא מידי ודאי וכמדומה שכבר כתבתי בזה ולפענ"ד נראה דלענין מעשר וכדומה אין להם דין לקוחות לפטור מהמעשר דהא התבואה כבר נתחייבה קודם הגיע הירושה ודוקא כל חלק וחלק בפ"ע היא כלקוחות דלא הוברר הדבר אם זה חלק ירושתו אבל לענין שיפטר כל התבואה ממעשר בכללות היא ירושה ומה גם דאינו רק ספק וכל שהי' בחזקת טבל שוב מוקמינן אחזקתו וכל אחד הגיע לו שלו ומקרי יורש ולא לוקח ובזה מיושב קושית התוס' דמ"מ מדרבנן הו"ל טבל ולפמ"ש א"ש דלענין דרבנן שם דהו"ל לקוח דפטור ואמרינן דאין ברירה כל שהוא להקל ואף שיש לו חזקת טבל דז"א דהא החזקת טבל שהי' לו מן התורה כבר נפקע דהא לענין תורה אתה אומר שמא לא טבילי כלל וא"כ ל"ש חזקת טבל ובכה"ג דאתרע החזקה כ"כ לא מוקמינן אחזקת טבל דאתרע ודוק היטב ואחר זמן רב מצאתי במרכבת פ"ב ממעשר שכתב דכל שמרחו לאכלו בעצמו ואח"כ נתנו לאחר לא נפטר ממעשר אף שלקוח פטור ע"ש ובטוב גיטין סוף הנזיקין החזיק בזה וא"כ כאן דחבר שמת והוא מרח ע"י לאכול בעצמו בכה"ג ל"ש למפטר משום לקוח ודו"ק היטב. (עיין ט"ז חו"מ סי' ק"ג ובתומים שם ובמפרשי הים ריש הגוזל בתרא).