והנה בהך דבעי ר"א הושיט ידו למעי בהמה ושחטה דהבאתי לעיל דנקטו הפוסקים לחומרא ובאמת שגם מדברי התוס' בביצה דף וא"ו ד"ה וכי דהש"ס אזיל שם דאסור לשחוט וכתבתי דקודם שנולד לא מקרי מחוסר זמן והבאתי דברי התוס' בתמורה דף י' ד"ה ואזדא ע"ש וכעת מצאתי בבדק הבית בשער ד' לבית השני שהשיג על הרשב"א במ"ש דשלשה מחוסר זמן יש ומנה אפרוח שלא נתפתחו עיניו ואפרוח שלא בא לעולם בכלל מחוסר זמן והוא דעתו דכל שלא בא לעולם ואין שחיטה מתירתו ל"ש מחוסר זמן והרשב"א תמה במשמרת ע"ז וכתב דכל שאינו ראוי לאכילה אף של"ש בי' שחיטה הוא בכלל מחוסר זמן ובאמת מדברי התוס' מבואר ג"כ כהרשב"א דהרי הקשו למה מותר להקדיש ולדות קדשים במעי אמן והא הוה מחוסר זמן ומשמע דאף דאינו שייך שחיטה מ"מ שייך מחוסר זמן אבל יש לדחות דלפי מה דמשני דקרא גלי דמצי להקדיש ולדות במעי אמן אפשר דהוא מה"ט דל"ש מח"ז כל שהוא לאו בר שחיטה וגם פשטת לשון הש"ס משמע דל"ש מחוסר זמן בזה וכדברי הרא"ה הן אמת דתמוה לי בהא דפריך הש"ס בחולין ע"ה בשלמא לדידי מש"ה מיעטא רחמנא אלא לדידך לקרב ומשני מידי דהוה אמחוסר זמן וקשה היאך שייך בזה מחוסר זמן הא במעי אמו אינו ראוי לשחיטה וא"כ ל"ש מחוסר זמן ועיין ברמב"ם פ"א ממעשה הקרבנות הי"ט דפסק להך דה"כ שמביא הש"ס דאם הבהמה מעוברת אף שכלו חדשיו ונמצא חי אינו מעלה חלבו ולדידי' אין ראיה דהוא פסק כר"י דחלבו כחלב בהמה וס"ל דמש"ה מעטי' קרא אבל לר"ל ע"כ מוכרח לומר דהוה מחוסר זמן וא"ל דשאני התם כיון דעכ"פ ניתר בשחיטת אמו הו"ל בר שחיטה דז"א דגם אפרוח ניתר בשחיטת אמו וע"כ דזה ל"ש להקרא בשם בר שחיטה דהא הוה כאבר מאברי אמה אבל היא בעצמותה לאו בר שחיטה וא"ל דד' סימנים אכשר בי' רבנן דהא במעי אמה לא אכשר בי' רבנן רק שחיטת אמו וזהו באמת אבעיא דר"א או ד' סימנים אכשר בי' רבנן וקי"ל לחומרא ועיין תוס' חולין דף ע"ה ד"ה לדברי ומיהו י"ל דר"ל באמת ס"ל דמותר אף במעי אמו אבל זה דחוק וצ"ע.
שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רפ״ה (ב׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא קמא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
