שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רס״ד (ב׳)

אמנם גוף הענין היא תימה דדוקא התם דהוא בחזקת איסור עומדת אבל כאן הס"ת בחזקת כשרות עומדת וכל שע"א בהכחשה אוקי הס"ת בחזקתה וז"פ ולענין כתב ע"ג כתב עיין באו"ח סי' ל"ג ומ"ש בדג"מ ובנו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' א' ומ"ש במגן גבורים שם ומה שיש לעיין אם זה הקורא יכול לקרא באותו ספר כיון שהוא אמר שמקודם היה הספר פסול וצריך תיקון א"כ לפי דבריו כשתקנו הקטן הס"ת פסול כמבואר באו"ח סי' ל"ט וא"כ הרי שויא אנפשיה חד"א אך נראה דל"ש כאן שויא אנפשיה חד"א דע"כ לא אמרינן זאת רק אם לפי דברי העד הוא טריפה או פסול כמו בבהמה שזה מעיד שלא נשחטה כהוגן ושייך שויא אנפשיה חד"א דהוא מטעם נדר או מטעם הודאה בע"ד לכל מר כדאית ליה ועיין שעה"מ פ"ט מאישות אבל כאן לפי דברי הקורא לא אסר הס"ת חלילה ולא פסל ורק שצריך תיקון והרי אם היה הסופר בעצמו מתקנו היה הס"ת כשר רק שהסופר אומר שהקטן תקנו א"כ הקורא לא אסר על עצמו רק הסופר והרי הסופר אומר שלא הי' צריך תיקון והקטן כשר להעביר בקולמוס ואם כן לא שייך שויא אנפשיה חד"א דהקורא לא אסר על עצמו הס"ת ול"ש הודאת בע"ד ולא נדר וז"ב כשמש ודו"ק.