שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רס״ג (ב׳)

והנה בגוף דברי התוספתא ק"ל דאמאי שורת הדין אינו נאמן והרי אם השוחט היה מבני החבורה וא"כ לגבי דידיה נאמן בודאי והוא חייב בודאי להביא פסח שני וא"כ מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד לחברו ועוד דהוה כשותף ונאמן לגבי כל השותפים וע"כ דמיירי שאינו מבני אותה חבורה ולפ"ז קשה דהא המרדכי כתב בהך דאמרו דאזכרות שבה לא כתבתי לשמן דהכוונה שלא כוון לשמה רק סתמא דאל"כ הא אין אדם מע"ר ע"ש ולפ"ז כאן דאמר בפירוש שלא שחטתי לשמו וא"כ הקרבן פסול והביא חולין לעזרה וגם לא קיימו מצות פסח וא"כ מה"ת להאמין בו ובשלמא אם היה גם הוא מב"ח י"ל דכוונתו שרצונו לעשות פסח שני ולהמנות וא"כ י"ל דרצונו לעשות תשובה אבל אם אינו מב"ח והאחרים א"צ להאמינו שוב אינו נאמן מצד הדין דאין אדם מע"ר ול"ש דרצונו לעשות תשובה והיא קושיא נפלאה ובזה נראה לפע"ד דלזה כוון הרמב"ם במ"ש ואם רוצה להחמיר הרי זה משובח ושוב י"ל דהוא נאמן דרצונו לעשות תשובה שאולי יאמינו לו ויעשו פסח אחר ודו"ק היטב. ובגוף קושית הראב"ד דהא א"א להתנות בספק נראה לפע"ד הדבר ברור דהרמב"ם לשטתו שכתב דגם אם אינו נאמן אם רוצה להחמיר רשאי ולפ"ז מכ"ש דיכול לומר שמאמינו בלבו והוא נאמן בעיניו כתרי וא"כ שוב מותר להביא פסח דהרי נאמן בעיניו כתרי והרשות בידו להביא פסח אחר דמאמין לדברי העד ונאמן עליו כתרי ודו"ק.