שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רס״ג

בשנת תרי"ג כ"ז אדר ב' ד' תזריע למדתי הלכות ק"פ ברמב"ם ובפ"ד הלכה א' כתב השוחט את הפסח על בני החבורה וא"ל לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם היה נאמן להם סומכין עליו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני והראב"ד השיג אין כאן שבח שאם הי' פטור א"י להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים והכ"מ מפרש דיצא לו לרבינו הדין ממ"ש בתוספתא פ"ד השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו שורת הדין אינו נאמן ומשמע לרבינו דאם רצה שלא להעמיד עצמו על הדין הרי זה משובח ובאמת שהדבר תמוה ואינו מבואר אם הבני חבורה מכחישים אותו או שאומרים א"י או ששותקים והנה באמת כפי הנראה השכיל רבינו לכתוב לאחר זמן מה שלא נזכר בתוספתא דהיינו כדי לבאר מה שנחלקו אביי ורבא בגיטין הנ"ל וכל שאינו בידו ולא א"ל בפעם הראשון שראהו לכך אינו נאמן ובאמת שבתוספתא פ"ב דתרומות מבואר כלשון הזה והרמב"ם פי"ג ממעשר בסופו ובסוף פסהמ"ק כתב כלשון התוספתא והכ"מ לא הרגיש שם ושם בזה ובפ"ב דתרומות מבואר גם הך דפסח והכ"מ לא ידע רק מתוספתא פ"ד דפסחים ששם לא מוזכר הך דתרומות וקדשים ועיין מלמ"ל שם ושם ובסוף הלכות משכב ומושב שם העתיק לשון הש"ס גיטין נ"ה והנה מכ"ז מבואר דשיטת הרמב"ם הוא דאם רוצה להחמיר על עצמו יחמיר על עצמו ובאמת בטור וב"י מבואר שיטת ר"ת דאף דנאמן לו כבי תרי א"צ להחמיר וכמ"ש הסמ"ק והמרדכי בשם ר"ת ואף החולקים היינו דוקא בנאמן כבי תרי יכול להחמיר והרי הרמב"ם כתב דאם נאמן להם סומכין על דבריו ואם אינו נאמן אפ"ה יכול להחמיר והרי זה משובח ומביא אף ספק חולין לעזרה וגם בתנאי אינו מועיל כמ"ש הראב"ד ואף לפמ"ש הכ"מ והלח"מ עכ"פ מכניס עצמו בספק איסור ואפ"ה הרי זה משובח ואף די"ל שאני ק"פ דהיא ספק כרת מ"מ הא הרמב"ם מפרש דמ"ש שורת הדין היינו דאם רוצה להחמיר על עצמו והרי זה משובח וא"כ גם בתרומות וקרבנות דמבואר שם בפ"ב דתרומות דשורת הדין דאינו נאמן הוא ג"כ כן דאם רוצה להחמיר משובח הרי דאף באינו נאמן אפ"ה רשאי להחמיר על עצמו ומשובח ותמהני שלא הובא ביתה יוסף שיטת הרמב"ם בזה ואף הש"ך ס"ק ט"ו לא חלק רק במאמינו כבי תרי והרי להרמב"ם בכל גווני הרי זה משובח ואף הראב"ד נראה דמודה להרמב"ם ואינו חולק רק בפסח דיש איסור אם יתנה אבל בכל איסורים מודה ותדע שהרי בפי"ב ממעשר ובסוף פהמ"ק לא כתב הראב"ד דבר רק בפסח ובאמת מ"ש הלח"מ לישב דמשום ספק כרת לא נחוש לאסור וכמ"ש התוס' בפסחים הנה לפע"ד לא זכיתי להבין גם דברי התוס' דהוה עשה של כרת לפע"ד כיון דחז"ל אמרו שא"א להתנות הרי הוא אנוס בראשון ובשני ולכ"ע אין בו שום חשש כרת כמבואר בפסחים דף צ"ג ועי' תוס' שבת דף ד' דכל שהוא אנוס בתקנת חז"ל ל"ש איסור סקילה ומצינו דהעמידו דבריהם אף במקום כרת ועיין מ"א סי' רנ"ד מ"ש ליישב קושית קד"י ע"ש בס"ק כ"ב ובגליון המ"א תמהתי עליו ובאמת לפמ"ש הראב"ד בפ"ו מפסח ה"ו בטעם דהעמידו דבריהם במקום כרת א"כ שם דב"כ וב"כ יש חשש סקילה שוב לא העמידו דבריהם וכן לשיטת הרמב"ם שם ג"כ ל"ק קושית הקקיון דיונה ע"ש ודו"ק היטב ועכ"פ כאן ל"ש כרת דהא העמידו דבריהם במקום כרת ולפ"ז להראב"ד לשטתו שפיר מקשה דא"י להביא פסחו על תנאי דשלמים אבל להרמב"ם לשטתו שייך ספק כרת ולהרמב"ם לא העמידו דבריהם ושפיר תירוץ הלח"מ ודו"ק היטב.