שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רנ״ד (ב׳)

והנה בהא דמבואר ס"ב בבע"ח שנתערבו באחרים ונשחטו דבטל חשיבתן ולכך הגיה הרמ"א דמיירי בבע"ח קטנים ועש"ך ולפענ"ד היה נראה בפשיטות כיון דבע"ח דחשיבי נתנו חז"ל דין קבוע עליהם וזה נקרא קבוע דרבנן אף שמעורב ולא ניכר האיסו' ולפ"ז נ"ל ברו' הרי בקבוע אף קבוע דרבנן דעת המנ"י דכל שבא אח"כ לקביעות נאסר ומעתה נראה לפע"ד דאף לדעת הש"ך ס"ק ל"ז דקבוע חידוש הוא וכל שנתפזר אזל ליה הקביעות היינו שם דלא נודע כעת הפרישה שיחזו' לקביעות אבל כאן דכ"ז שלא נשחטו הי' קביעות דרבנן דבע"ח חשיבי ואח"כ כשנשחט אזל ליה החשיבות מ"מ כל שסופו להיות חה"ל שוב הו"ל כנודע שתחזו' לקביעות הראשון דכל דבר שגזרו חכמים שלא להתבטל הו"ל קביעתו וא"כ לכך אסו' ומעתה מיושב קושית הב"ח מזה מבואר דכבש שלם בטלה ולפמ"ש א"ש דשם טרם שנעשה חה"ל אין עליו שום איסו' שפיר אמרינן דכל שכעת אינה חה"ל לא אזלינן בתר שיהי' נעשה חה"ל אבל כאן דכבר נאסרה כל שסופה להיות חה"ל לא בטלה וכמ"ש וז"ב ודו"ק. והנה הש"ך כתב ס"ק כ"א דאין ענין קבוע למב"מ ושא"מ דלא כהעט"ז והנה זה מלתא דפשיטא דקביעות הוא כמע"מ בין במינו ובין בשא"מ ובפירש אזלינן בתר רובא בין במב"מ בין בשא"מ ותדע דהרי רב אמר דטבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפל אחד מהם לים הותרו כלם דאמרינן הך דנפל דאסורא הוא והרי רב ס"ל דמב"מ במשהו וע"כ דמ"מ אם פריש מרובא פריש אף במב"מ אף עדיין קשה דהרי התוס' כתבו דלכך תלנין דאסורא נפל משום דמה"ת ברובא בטל וכיון שכן קשה לימא דמב"מ לא בטיל וראיתי באחרונים שהקשו כן וכתבו דא"א להבטל להיות כמבטל דמיירי בטבעת של ע"ז של ישראל דאין לו בטלה עולמית ובזה נראה לפע"ד הא דאמרו בזבחים דף ע"ד ע"ב דאי מדר"נ ה"א ה"מ ע"ז דאין לו מתירים וקשה דהא רב סתמא אמר טבעת של ע"ז וא"כ מיירי אף בנכרי וא"כ יש לו ביטול דהא ע"ז ומשמשיה יש לו ביטול ולפמ"ש א"ש דהא ר"נ אמר בשם רב ורב ס"ל מב"מ לא בטל וע"כ דמיירי בטבעת ע"ז של ישראל דאין לו ביטול הן אמת די"ל דכל שאגבהה הישראל שוב אין לו בטלה וכאן ע"כ מיירי באגבהה דאל"כ מה ענינו לישראל לפלפל עליו ואם לא אגבהה השתא דלא בטלה דממונא לא בטל וע"כ דאתי ליד ישראל וא"כ הו"ל כע"ז של ישראל דאינו בטל ועיין ע"ז דף מ"ב ואחד מהתלמידים אמר ליישב קושיא זו דרב ס"ל דמב"מ לא בטל ואמר הוא דלפמ"ש הריטב"א בע"ז דף ע"ג מב"מ לא בטל אינו רק מדרבנן ומדאורייתא ס"ל דבטל וא"כ מה"ת שוב ברובא בטל ולפע"ד נראה ליישב דהנה התוס' כתבו בזבחים דף ע"ב ובמנחות דף כ"ג דבמשקה ל"ש לומר דאפשר לבטל להיות כמבטל לכשתסרח דאם תסרח בטל שם משקה מינה ולפ"ז י"ל דכל הטעם דטבעת לא בטלה משום דהוה תכשיט לע"ז וא"כ כל שיבטלה הוה כמשקה דפקע שם טבעת של ע"ז מינה אבל יש לדחות דשם בטל מתורת משקה כשרה לגמרי אבל כאן ניהו דטבעת של ע"ז אינה אבל מ"מ משם טבעת לא תפקע אך י"ל כיון דצריך להיות פחסה ולשברה א"כ בטל שם טבעת ממנה וצ"ע. ומדי דברי בדברי התוס' אלו אזכיר מה דתמי' לי דברי התוס' שהאריכו בהך דתרומה וטבל דאמאי במינו במשהו והא א"א להמבטל דהיינו החולין שתעשה תרומה וטבל ואני תמה דמי הגיד להם שהטבל ותרומה דאינם בטלים במינם הוא משום דר"י דמב"מ במשהו והרי הם בעצמם כתבו דהוא משום דכהיתירו כך איסורו ועשו חז"ל במשהו דמב"מ דלא תלוי בטעם הוא במשהו ואף אם נימא דטבל הו"ל דשיל"מ ג"כ מה דבמ"מ במשהו הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ מה ענינו למב"מ ואף להר"ן בנדרים דף נ"ב דמשום מב"מ קאתי עלה היינו כיון דסופו להיות מותר הו"ל מב"מ שמחזיק אחד את חברו וא"כ לפי טעם זה מה בכך שאין המבטל יכול להיות כהבטל כל דהבטל יכול להיות כמבטל שוב הוה מב"מ בעצם ואחד מחזיק את חברו ולפע"ד לשיטת הר"ן ודאי דדשיל"מ לרבנן א"צ הבטל להיות כמבטל דעיקר הטעם דמב"מ דמחזיק אחד את חברו ועיין תוס' נדה דף ע"א דר"י גופא לא ס"ל כלל כר"ח ואינו תלוי כלל אי הבטל הוה כמבטל אי לא וע"כ דברי התוס' צע"ג לפע"ד. והנה בהא דאמרו ביומא דף ס"ה גזירה פר אטו שעיר ופריך ומשום גזירה ימותו והקשו התוס' ד"ה ומשום דהא בזבחים אמרו גזרה שמא יקח מן הקבוע אלמא דמשום גזרה אמרינן דימותו וראיתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל בסי' ק"י שכתב ליישב דבאמת בשב וא"ת יש כח ביד חז"ל ולא בקום ועשה ולכך שם שפיר קאמר ומשום גזירה ימותו דהא הו"ל עוקר בידים לד"ת אבל בזבחים דבאמת כמות שהן כל שנתערב איסור אינן בטלים ורק דהש"ס פריך ונכבשינהו דניידי וע"ז שפיר קאמר דלעשות מעשה להתיר לא רצו חז"ל וגזרו שמא יקח מן הקבוע וממילא נשאר באיסורו ע"ש ובאמת שלכאורה היא תימה גדולה על התוס' דקארי לה מה קארי לה אמנם לפע"ד נראה הדבר נכון דהנה בש"ס פריך ונבטיל ברובא ומשני ר"א דב"ח חשיבי ולא בטילי וע"ז פריך ונמשיך חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא קפריש ואמרו נמשך הו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וע"ז פריך ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע והנה הך קבוע היינו קבוע דרבנן דבאמת כל שמעורב לא נקרא קבוע דאורייתא דקבוע דאורייתא היינו כשהוא ניכר בפ"ע כמו תשעה חניות דמוכרות כשרה ואחת נבלה ורק דכיון דבע"ח חשיבי ולא בטלו עשו ליה לקבוע ולא בטל כמו בקבוע וכמבואר בתוס' וכל הפוסקים וכ"כ הרוקח דמהא שמעינן דדוקא בדבר חשוב מקרי קבוע דהרי על הא דפריך ולבטל ברובא לא משני דהו"ל קבוע רק אח"כ דמסיק ב"ח חשיבי ולא בטלי משני קבוע וכוונתו דקבוע דאורייתא לא הוה כאן דהקבוע אינו ניכר רק קבוע דרבנן הוה וז"ב ופשוט לולא כי הרב בעל אור יקרות פ' דברים נסתבך בדברי הרוקח והדברים פשוטים ועכ"פ כיון דמה"ת ברובא בטלי ל"ש קבוע רק דכל דבע"ח חשיבי עשו כקבוע דלא לבטיל ולפ"ז כל דבידו לכבוש ולנוד שוב ליתא לחשיבות דבע"ח ואדרבא בע"ח אפשר למכבש ולבטל הקביעות ורק משום גזירה שמא יקח מן הקבוע שפיר הקשו התוס' דהכי בשביל גזירה ימותו וא"ל דרבנן לא גזרו רק שלא יכבוש וינוד וממילא לא נתבטל דז"א דבאמת מה"ת ברובא בטיל ואין כאן רק משום דרבנן עשו זאת לקביעות בשביל דבע"ח חשיבי ולא בטלי כל דאפשר שתתבטל הקביעות ע"י כבישה שינודו א"כ אין כאן רק משום גזירה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ שוב ל"ש לומר דנשאר כמו שהיו דאיך יכלו חכמים לגזור ומה חשיבותא דבע"ח הא כל שבידו לבטל החשיבות שוב אזלא החשיבות ושוב בטל מה"ת ומדרבנן ולא נשאר רק הגזירה שמא יקח מן הקבוע ובשביל הגזירה ל"ש שימותו וז"ב בכוונת קושית התוס' אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי התוס' בזבחים דף ע"ב ד"ה אלא הקשו מה פריך מאת שדרכו למנות הא שור הו"ל כאת שדרכו למנות וכתבו דמחטאות המתות פריך דשם אפילו בעופות מיירי ע"ש ולפ"ז ע"ז הוצרך ר"א לתרץ משום בע"ח חשיבי ועיין בש"ח סי' ק"א ס"ק ח' ובסי' ק"י ס"ק י"ג שהביא מה שנחלקו הרמ"א עם הרש"ל אי בע"ח קטנים מקרי דבר שבמנין דהיינו כל שדרכו למנות או דלמא דאף כל שדרכו למנות לא הוה דצריך תיקון ומחוסר מעשה ואני תמה דמבואר בתוס' דהרי הש"ס פריך הניחא למ"ד כל שדרכו למנות אלא למ"ד את שדרכו למנות מא"ל וע"ז כתבו התוס' דשור גדול הו"ל את שדרכו למנותו ולזה כתבו דמיירי בחטאת עוף וא"כ מוכח דעכ"פ כל שדרכו למנותו הוה ולא אמרינן דמחוסר מעשה אבל הענין זה דוקא לשטת התוס' דגם חה"ל חשוב אף שמחוסר מעשה אבל אם נימא דלא חשיב חה"ל משום דמחוסר מעשה שוב ל"ק קושית התוס' דיהיו חה"ל וא"כ ל"צ לאוקמא בחטאת העוף ולפ"ז הרמ"א והרש"ל שכתבו בשטת הפוסקים דלא מקרי חה"ל כל שמחוסר מעשה שוב גם דבר שבמנין לא מקרי אבל אכתי קשה דעכ"פ מדברי הש"ס מבואר דאף דחה"ל לא מקרי כל שמחוסר מעשה מ"מ הו"ל דבר שבמנין דהרי קאמר דלמ"ד כל שדרכו למנותו ניחא וא"כ עכ"פ מוכח כהת"ח ודו"ק עכ"פ לשיטת התוס' דהקושיא קאי מחטאת העוף וע"ז מתרץ ר"א דבע"ח חשיבי ולא בטלי וע"ז אמר גזירה שמא יקח מן הקבוע והרי התוס' ביומא כתבו שם דדוקא בהמה דאית לה תקנתא ברעייה הוא דפריך ומשום גזירה ימותו אבל בעוף דלית לי' תקנתא ברעייה ל"ש למפסק הכי א"כ שוב לא קשה קושית התוס' וצע"ג אך בגוף קושית התוס' נראה לפע"ד דהנה גוף קושית הש"ס ומשום גזירה ימותו אינו מובן דמה קושיא הא מצינו כמה גזרות שגזרו חז"ל בקרבנות אף דמה"ת כשרים ופסלי אותן אך נראה דהנה הרמב"ם בפ"ט ממלכים ה"ו כתב דב"נ חייב על הבהמה ונהרג עליו אבל אין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל ובאמת שהוא אבעיא דלא אפשיטא בסנהדרין דף נ"ו וכתב הכ"מ דפסק רבינו דלא קטלינן לה מספק ודבריו צ"ב דניהו דגם בהריגת בהמה אין הורגין מספק מ"מ למה סיים רבינו שלא נצטוו אלא ישראל ואינו ענין למה דאין הורגין מספק אמנם נראה דבאמת גוף הדבר שאין הורגין הבהמה מספק צ"ב דבאדם שייך לומר דספק נפשות להקל אבל נפש בהמה מנ"ל וצ"ל דכיון דצער בע"ח דאורייתא או עכ"פ דרבנן ועיין ביו"ד סי' ש"ט ובחו"מ סי' ער"ב א"כ גם על נפש בהמה חסה התורה שלא יהרגוה מספק שמא לא נתחייבה אך עדיין קשה הרי כל שהוא לצורך אדם ליכא משום צער בע"ח וכמ"ש בפסקי מהרא"י סי' ק"ה דכל שעושה לצורך תשמיש של אדם מותר ע"ש שהאריך והרי מקרא מלא דיבר הכתוב ואת הבהמה תהרוגו דמשום קלון של אדם הותר להרוג את הבהמה וא"כ צער בע"ח וא"כ למה לא יהי' מותר מספק ולזה נראה שכיון רבינו דכיון צער בע"ח וא"כ למה לא יהי' מותר מספק ולזה נראה שכיון רבינו דכיון דהישראל נצטווה להרוג את הבהמה א"כ כל שספק שמא בעכו"ם ל"ש קלון ושוב אסור להרוג את הבהמה דאם נימא דספק נפשות להקל אף בבהמה שוב פטורה מהריגה ושוב אסור להורגה שהרי לא נצטוו אלא ישראל וכל הספק בעכו"ם שוב אסור משום צער בע"ח עכ"פ יהיו איך שיהיו זהו דפריך הש"ס ובשביל גזירה ימותו והא אינו רק חשש דרבנן ופשיטא דלא יוכלו לגזור שימותו הבהמות דגם על נפש בהמה חסה התורה ומכ"ש כשאינו רק חשש גזירה בעלמא ואותה הבהמה מה חטאת ודו"ק. ומעתה זהו שם אבל כאן דימותו בשביל חשש שמא יאכל איסור דהא נתערב איסור בינותם בזה פשיטא דליכא משום צער בע"ח דהא אינו עושה רק לצורך האדם כדי שלא יאכל איסור ושפיר גזרו בזה שמא יקח מן הקבוע ובחידושי אמרתי בזה דהנה בהא דפריך ומשום גזירה ימותו נראה לפע"ד דהסברא הוא כך דהנה הש"ך בסי' ק"ל ביו"ד כתב דרבנן לא גזרו איסו' כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמא אדאורייתא דלא העמידו החכמים דבריהם לענין ממון ע"ש ולפ"ז ז"ש ומשום גזרה ימותו דאין לך הפסד ממון גדול מזה ולפ"ז נראה לפע"ד דכאן דהי' כאן איסו' רק שהי' בטל. וחז"ל אמרו דלא יתבטל אבל לא חדשו איסור חדש רק דאמרו שלא יתבטל האיסור בהיתר וא"כ האיסור הוא של תורה בזה ל"ש דלא העמידו דבריהם לענין ממון דזה דוקא כשהם חדשו האיסור ולא כשהאיסור הוא איסור תורה רק שהם אמרו שלא יתבטל דשייך גזרה שמא יקח מן הקבוע שפיר גזרו בזה וז"ב ועיין באו"ה והובא בט"ז סי' ק"י ס"ק ג' דלכך צריך אף בקבוע דרבנן שתי ספקות כיון שיש איסור תורה אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבו להמיעוט כאילו הוא מחצה ע"ש וזה כעין מ"ש ודו"ק.