שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רמ״ו (ב׳)

ובאמת שלפע"ד היה נראה דדוקא אליבא דרבנן דילפי לטעם כעיקר מחטאת ונזיר הוא דשייך הפרכא שכן אסורי בחרצן משא"כ אליבא דר"ע דלמד מחטאת להיתר מצטרף לאיסור ל"ש הך פרכא דבאמת גוף הפרכא שכן אסורו בחרצן אינו מובן דסוף סוף מנלן לטעכ"ע אך נראה דכל ענין דטעם כעיקר הוא דה"א דדוקא על גוף האיסור וממשותו הוא דחייבה התורה לא על טעמו שאינו ממשו של איסור ואצטריך למילף טעם כעיקר ולפ"ז ז"ש כיון דאסורו בחרצן והרי החרצן אין בו שום טעם כלל אף כשהוא בעיניה ועיין שבועות דף כ"ב ואפ"ה חייבה התורה מכ"ש טעמו של דבר דודאי הוה כעיקר ומעתה זה דוקא לענין טכ"ע אבל היתר מצטרף לאיסור מה ענינו לחרצן שם אסר התורה החרצן משא"כ היתר שיצטרף לאיסור זה אין בו ממש והנה בגוף הפרכא שכן אסורו בחרצן לא ידעתי דהרי בפסחים דף מ"ד אמרו להיפך דנזיר קיל מכל איסורים ולכך יליף ממשרת לטעם כעיקר בכל התורה דהרי נזיר קיל שאין אסורו איסור עולם ויש היתר לאסורו ואין אסורו איסור הנאה וצ"ל דהסוגיות חלוקות בזה אבל באמת אכתי יקשה דבנזיר גופא אמרו גם כאן בתחלה דנזיר קיל מכל איסורים ואח"כ אמרו דמנזיר לא יליף דחמיר אסורו (ולכך אצטריך למכתב) וצ"ל דדוקא שיהיה שני כתובים דאין מלמדין אמרינן דלא הוה שני כתובים די"ל דמנזיר לא יליף דחמיר איסורו ולכך אצטריך למכתב גם בחטאת דכל ענין שני כתובים הוא דאם נילף לכל התורה למה כתוב שני כתובים וע"ז דחי דה"א דנזיר חמיר ולכך צריך למכתב שתיהן אבל השתא דגלי קרא דאף בחטאת טעם כעיקר ממילא אדרבא נזיר קולא מכל איסור ועיין בתוס' פסחים דף מ"ה ד"ה ורבנן דמבואר ג"כ כשטתם בחולין דלרבנן נזיר וחטאת אתיין לטעם כעיקר ומשמע דס"ל דלרבנן לא יליף מנזיר ולא מקרי שני כתובים ודו"ק.