שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רמ״ו

סוגיא דזרוע בשלה. הנה הגיע לידי הקונטרס שנדפס בשם הגאון מוה' רד"ב בהגאון בעל פני יהושיע בסוגיא הלז ואמרתי לרשום בקצרה מה שאמרתי בהחפזי בסוגיא זו והנה זה יצא ראשונה במה שאמרו שם אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מב"מ לא בטל קמ"ל דהכא בטל וע"ז הקשה הגאון הנ"ל כיון דאמרו שם דמ"ד בששים דבשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן א"כ הרי אמרו במב"מ וד"א סליק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו א"כ זה ודאי דעצמות עם בשר הוה מבשא"מ דהרי שומן של בשר הו"ל מבשא"מ עם בשר מכ"ש עצמות עם בשר ובפרט לפמ"ש הריטב"א בחידושיו דהכא בעצמות שיש בהם מוח מיירי וא"כ הו"ל שומן עם בשר ולפ"ז לגבי בשר האיל אמרינן סליק הבשר כמי שאינו ועצמות רבו ומבטלין לבשר הזרוע וכן להיפך לגבי עצמות של הזרוע נמי נימא סליק עצמות האיל כמי שאינו ושא"מ דהיינו הבשר האיל רבה על עצמות הזרוע ומבטלו זהו תורף קושיתו אם כי הוא לא ביאר היטב כוונתו וע"ז כתב דאביי לשטתו דלא ס"ל סליק וגם ס"ל דתלוי בטעמא א"כ גם העצמות עם הבשר הו"ל מב"מ משא"כ לרבא והאריך בזה ואני לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלפע"ד ל"ש כאן ענין סליק מכמה טעמים חדא דכיון דכל הטעם דאמרינן סליק את מינו הוא משום דמב"מ לא אסור משום נ"ט רק שגזה"כ וא"כ כל שנתערב בשא"מ אמרינן דעכ"פ השא"מ רבה עליו ומבטלו ותו הוה היתר ול"ש מב"מ דנהפך להיתר ומה"ט השיג הרש"ל על הרשב"א המובא בי"ד סי' צ"ח ס"ב דלדידן אמרינן להיפך סליק שא"מ כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואמר דאינו דומה דסוף סוף הרי נתן טעם בשא"מ ואוסר וע"ש בט"ז וש"ך ולפ"ז כאן דכ' הריטב"א בחידושיו דאין כאן רוטב רק דהוה כצלי קדר ויבואר ברצות ד' להלאה וא"כ ל"ש לומר דמבטל העצמות להבשר והבשר לעצמות והרי סוף סוף הן עדן והו"ל מב"מ דסוף סוף נתנו העצם הזרוע טעם בהבשר והעצמות וכן בשר הזרוע נתן טעם בבשר ובעצם וא"ל דהעצם לא נתן טעם רק בבשר לבד ונתבטל כבר הטעם ונעשה היתר א"כ מה שנותן אח"כ בהעצם הוא היתר וכן להיפך הבשר בעצם דז"א דכל שאין שם רוטב המבלבל הטעם רק דהוה כצלי קדר פשיטא דל"ש לומר שנסתלק כל הטעם ע"י הא"מ ובלא"ה אף אם נימא דאמרינן סליק אף לדידן ומסלקינן השא"מ וכמ"ש הט"ז סי' צ"ח לפע"ד אין לו ענין לכאן דדוקא שם שייך לומר דכל שרבה עליו מינו נעשה היתר ולא אכפת לן בטעמו אבל כאן איך אפשר לומר דנעשה היתר והיינו דהבשר רבה על העצמות ולא הוה זרוע בשלה הא באמת עיקר מצותה שתהיה זרוע בשלה ושתהי' להכהן ואם לא יתנו להכהן יהיה כל השלמים אסורים ואיך שייך לומר שנעשה היתר דהא עיקר מצותו להפריש הזרוע מן האיל ולתתו לכהן ויתכן יותר דבאמת מריש הוה קשיא לי בהא דיליף מזרוע בשלה והיינו דמבשל לה ביחד עם הבשר האיל והרי הזרוע אסורה לזרים דהרי עיקר איסורו לזרים הוא רק לאחר שהונף והורם ונעשה של כהן והרי בשעת בישול עדן לא הונף ולא הורם והיה כשאר הבשר וא"כ ל"ש כלל ענין איסור ומצאתי בט"ז ביו"ד סי' שכ"ד שהרגיש בזה בס"ק ט"ו וכתב דכל שהונף והורם אח"כ נתקדש למפרע ואוסרו ובאמת מה שהביא ראיה להחלה לפענ"ד ל"ד דשאני זרוע בשלה דמתחלה הוברר הדבר שהזרוע בשלה תנתן להכהן וזה מצות שלמי נזיר וא"כ שפיר אוסר משא"כ החלה דכל גרגיר וגרגיר י"ל דתהיה חולין ול"ש איסור ועכ"פ איך שיהיה ל"ש לומר דלבטיל בשעת שנתבטל דבעת ההוא באמת אינו אסור עדן רק דסופו להיות אסור לזרים בעת שיורם ויונף ואיך תתבטל מקודם ובהיתר ל"ש ביטול ובפרט דעיקר ההיתר היא לאח"כ וז"ב לפענ"ד. ובלא"ה נראה לע"ד דהנה הך דאמרינן סליק נראה לפע"ד ברור דלפמ"ש התוס' להקשות למה לי שתתן טעם בחתיכה הא במשהו נאסר ותאסר וכתב הר"ן שם דכל שאינו אלא משהו הו"ל כא"מ דהא א"י להיות בלי רוטב של היתר והו"ל כא"מ ובנקה"כ סי' צ"ב העתיק דגם התוס' הולכים בשטה זו ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דעכ"פ כל שיש א"מ המבטל לכל האיסור אף שיש מינו ג"כ זה הענין של סילוק דמסלק למינו כאלו אינו דעכ"פ הכח של א"מ רבה עליו ומבטלו ונמצא דגם המינו נעשה כאלו הוה א"מ ולא מקרי מב"מ ולפ"ז כאן דהזרוע בשלה היא מבשר ועצם והבשר של איל והעצמות מבטלין אותו א"כ יש גם באיסור שתי ענינים הבשר והעצמות וא"כ לא שייך לומר סלק והבשר מבטל לעצם והעצמות להבשר דז"א דכל ענין סליק הוא דהמינו חשוב כאלו א"מ וכאן אף אם נחשוב שהבשר יש לו טעם העצם והעצם יש לו טעם הבשר הא שניהם נאסרו ושפיר הוה מב"מ וז"ב כשמש ודו"ק ומ"ש להקשות על מ"ש התוס' ד"ה גלי דגלי רחמנא גבי חטאת לענין טעם כעיקר וס"ל כסוגי' דנזיר דמשרת אתי ג"כ לטעם כעיקר וצריכי תרוייהו דמנזיר לא קא גמרי דהא חמיר אסורו דאפי' חרצן אסור וע"ז תמה דבנזיר מדחי זאת דא"א לומר כן דהרי כל התורה יליף מנזיר ובאמת שזה תימה גדולה אמנם לפע"ד נראה דבאמת צ"ב דברי הש"ס דאמרו שם דכל אסורין שבתורה קא גמרי מנזיר ופירש"י דיליף בחולין מזרוע בשלה שיעור ששים גם לזה ובאמת ז"א דהרי אינו רק אסמכתא בעלמא וכמ"ש התוס' כאן בד"ה וס"ד דלאו דרשא גמורה הוא לטעם כעיקר בשא"מ דהכא מב"מ ברובא בטל והוא תימה גדולה אמנם נראה דהסוגיא דנזיר אזלא אליבא דאביי דמוקי אליבא דר"י דס"ל מב"מ לא בטל וא"כ שפיר יליף מנזיר לכל איסורים שבתורה ולפ"ז לרבא שפיר כתבו התוס' דחטאת לטעם כעיקר ומנזיר לא יליף דחמור שחייב בחרצן ול"ש לומר דכל התורה יליף מנזיר דז"א דכיון דמב"מ לא בטל א"כ לא הוה רק אסמכתא בעלמא דלדידן מב"מ בטל ודוק וכל זה כתבתי לחבת פה קודש מה שהתעצם מאד שזה תימה גדולה אבל באמת המעיין בשטה מקובצת בנזיר ימצא שיש גירסא אחרת בש"ס דרבנן באמת מוקי לה להך דחטאת לטעם כעיקר וס"ל דהפרכא מחרצן היא פרכא טובה ודוקא ר"ע לא חש לה ע"ש ורבנן לא חזרו בהם ע"ש שהביאו דהך דחולין קאי אליבא דהשטה הלז ודוק היטב ותמצא.