שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קע״ה (ב׳)

והנה בגוף הדין שנחלקו הקדמונים אם יוצאים במ"פ הואיל ואינו בא לידי חמוץ והקשו דלמה לי קרא דלחם עוני ת"ל דאינו בא לידי חמוץ באמת שבירושלמי פכ"ש ה"ד נחלקו בזה ומביא הירושלמי שר' ירמי' ס"ל דלחם עוני אינו רק למצוה ולא לעיכוב ור"ב בר"ח ס"ל דלעכוב אתמר והקשה דהיאך משכחת לה חלת תודה הא הו"ל במשקין ואמר ר"י משום שרביעית הוא וכדמשני בש"ס דילן וראיתי בק"ע שתמה על המ"א דלמא רק לכתחילה ובדיעבד יוצא ואין ראיה מהך דלחם עוני. ולפע"ד נראה דהעיקר דלעיכוב נאמרה דבעי שלא יהיה מצה עשירה ולא אשתמיט בתלמודן לומר דדוקא למצוה ותדע דאל"כ מה מקשה הש"ס דר"ע אדר"ע ודלמא ר"ע אינו ממעט רק לכתחילה ולא בדיעבד ואם כן שם דאמר דלשתי לר"ג ור"א ולא אמרו לו דבר הא בדיעבד כשר ואף דיש לדחות דהש"ס מקשה על ר"ע דלמה לש להם לכתחילה ולא עבד כדידיה דאמר פרט לנלוש ביין ושמן דז"א די"ל דלמא באמת עשה לדעת הלכה למעשה דידע דאם יאמרו לו ידע דלכתחילה אין לשין ואם לא יאמרו לו דבר ידע דבדיעבד אינו מעכב וע"כ דלעיכוב נאמר ודו"ק והנה הירושלמי מקשה בהדיא מחלת תודה ולא מרקיקי נזיר ומזה ראיה לשיטת הרמב"ם דרקיקי נזיר הי' משוח לאחר אפייה ולא מקרי מצה עשירה והשעה"מ כתב בהדיא דקושית הש"ס הוא רק מחלת תודה ומהתימה שלא נסתייע מדברי הירושלמי והנה הראב"ד הקשה מהא דאמרו בתוספתא יוצא במצה מתובלת בין שתבלה בקדירה בין שתבלה באלפס וכתב דמיירי שתבלה משנאפית והה"מ כתב דזה דוחק וכתב דצ"ל דהך תוספתא ס"ל דיוצא במצה עשירה ואני בעניי תמהתי בראשית ההשקפה דמה קושיא דהא מצה שתבלה מנ"ל דתבלה במשקה דלמא תבלה היינו באגוזים או בשאר דבר לא במשקים וכעת מצאתי שהדבר מבואר בירושלמי הנ"ל דהביא מהך דתבלה וסברין מימר תבלה במשקין כלומר מתובלת בשומשמין הרי בהדיא כמ"ש ומהתימה על הראב"ד והה"מ שלא הרגישו בדברי הירושלמי אלו ועיין במגדול עוז שם שחתר להשיב והנה בהא דפריך על ר"ל מהא דאין אדם יוצא י"ח במצה וחייבין על חמוצו כרת וקשה מה קושיא הא באמת בחולין דף ק"כ מפרש דהא דבמצה א"י י"ח הוא משום דלחם עוני כתיב והאי לאו לחם עוני והדבר צ"ב דאטו בשביל שהמחה וגמעו יצא מידי לחם עוני ובמה נתעשרה המצה אבל לפע"ד נראה לא משום לחם עוני הוא דלא נתעשרה בשביל זה וגם דא"כ לריה"ג דפליג אר"ע היאך יתפרש הברייתא אך נראה דבאמת קי"ל בסימן תס"א ס"ד דיוצא אדם במצה שרוייה והוא שלא נמוחה ומטעם דאם נימוחה סופג הטעם ועיין ברש"י בפסחים דף מ"א שכתב דכל שלא נימוח עדיין תורת לחם עליו משא"כ כשנימוח ולפ"ז כיון דכתיב לחם עוני ובעינן תורת לחם לכך לא יצא כשהמחהו וגמעו וז"ב לפע"ד בכוונת הש"ס ולפ"ז קשה לי טובא מ"פ הש"ס על ר"ל דלמא באמת כל שהוא מצה רק שא"י י"ח כמו מצה עשירה וכדומה אין חייב על חמוצו כרת אבל כאן שהמחהו וגמעו וסופג הטעם ויצא מתורת לחם א"כ לכך לא יצא י"ח מצה דאינו מצה שכבר הוקלש טעם המצה וגם המצה בעי טעם מצה ועיין סי' תע"ה באו"ח דדוקא בלע מצה יצא שיש הטעם רק שלא מורגש בפה משא"כ בשרה מצה ונימוחה שאזל הטעם לגמרי ועיין בט"ז ומ"א שם אבל חמץ שיהי' נפקע האיסור חמץ ע"י לא אמרי' והרי בעי באיסורים עד שיפסול מאכילת כלב וכיוצא בזה כתב הר"ן בנ"ט בר נ"ט דבשאר אסורים אסור דאף דנקלש הטעם מ"מ לא נפקע האיסור שהיו בו משא"כ בב"ח שיתחדש עי"ז איסור זה לא אמרינן וה"ה לענין חובת מצה שיהי' יוצא בו ידי מצה אמרי' דאף שלא נקלש לגמרי מ"מ א"י בו כמו בשרה ונמוח ומה דמות תערוך לו למצה עשירה דשם כל שא"י בו ידי מצה אף שהוא מצה לכך אינו חייב על חמוצו כרת והיא קושיא גדולה אמנם נראה דלזה כוון רש"י שכתב דאין אדם יוצא י"ח דלאו דרך אכילה קאכיל ליה והדבר תמוה למה לא כתב משום דלחם עוני כתיב וכדאמרו בחולין וכבר נתקשה בזה בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' ל"ה ע"ש. וכבר הארכתי בזה בשו"ת ולפמ"ש א"ש דכאן ע"כ הש"ס אזל בטעם זה דלאו בר אכילה הוא אף דבאמת היא אכילה בעצם וראוי למצה מ"מ כל דלא אכיל כדרך אכילתו אינו יוצא ידי מצה וא"כ מהראוי שלא יתחייב כרת אלמא דמחייב כרת דלא תלי זה בזה הן אמת דבלא"ה קשיא דלמה לא משני דשאני לענין חמץ דהתורה רבתה מקרא דנפש לרבות השותה משא"כ לענין מצה וצ"ע בזה. ולפע"ד נראה דבאמת התוס' הקשו בחולין שם דלמה לי קרא דנפש לרבות השותה תיפוק ליה דשתיה בכלל אכילה וכתבו דדוקא במידי דעומד לשתייה וכאן כל שהמחהו ועשאו לשתייה לא ולפ"ז כל דהתורה רבתה נפש לרבות השותה שוב גלי קרא דגם מידי דאכילה כשהמחהו הוה כאכילה ושוב מהראוי להיות שתיה בכלל אכילה אף במידי דעומד לאכילה ודו"ק ועדיין צ"ע ועכ"פ יש לומר במה דנסתפק המלמ"ל פ"ד מיסודה"ת במ"ע דכתיב אכילה אם יוצא באוכל שלכד"א ותמה אחד מהתלמידים דהדבר מבואר כאן ברש"י משום דלאו בר אכילה הוא ולפמ"ש יש לומר דבאמת לפי מה דמסיק הש"ס התם דנפש מרבה השותה א"כ גם לענין מצה מרבינן כן רק דהש"ס עדיפא מיניה מדחי כאן דטעמא של ר"ל משום דמ"פ אין מחמיצין ואין מקום לכל הפלפול ודו"ק.