שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קע״ה

ענין מצוה בע"פ. נדרשתי לאשר שאלו עיני ולבי לתת עין ולב במה דמבואר באו"ח חי' תע"א ס"ב קודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה וכתב הרמ"א אבל מצה שיוצאין בהלילה אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר ומשמע הא מצה עשירה גם הרמ"א מודה דמותר לאכול בי"ד קודם שעה עשירית ותמהני דהרמ"א סותר עצמו למ"ש סי' תמ"ד ס"א דבמדינות האלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה כדלקמן סי' תס"ב ס"ד בהג"ה יקיים סעודה שלישית במיני פירות א"כ מדוע לא הגיה בסי' תע"א דבמדינות אלו אין אוכלין מצה עשירה כלל בע"פ ואדרבא כשחל בשבת ע"פ דצריך לקיים שלשה סעודות מסתבר יותר דיהיה מותר לאכול מצה עשירה מכשחל ע"פ בחול ולא ראיתי בהחפזי מי שיתעורר בזה הן אמת דגוף דברי רמ"א תמוה שם דמה עניינו להך דסי' תס"ב דשם בתוך הפסח קאי דנוהגין לאסור משום דלמא אתי למיכל בלילה ראשונה משום חובת מצה שפיר אסרו אבל ע"פ איכא היכירא טובא שהרי אסור לאכול באותו זמן מצה כלל וכבר התעורר בזה החק יעקב שם וכתב דבמהרי"ל והגהת סמ"ק מבואר דגם בע"פ אין לאכול מצה עשירה דחיישינן שמא נתערב מעט מים ומחמיץ דחיישינן שמא לא יעשה שימור שיחשוב דמ"פ אין מחמיצין ולא ידע שנתערב בו מעט מים ע"ש ולפ"ז אנחת לן חדא דשם מבואר דאסור לאכול מצה עשירה אף בע"פ וכאן לא הגיה הרמ"א כלום וצע"ג וראיתי בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' כ"א שתמה על רמ"א סי' תמ"ד הנ"ל דהרי כל עיקר דנהגו לאסור מצה עשירה הוא משום דחשו לשטת רש"י דע"פ לבד ג"כ מחמיץ וממהר להחמיץ וכיון שאינו רק נוקשה בלבד מנ"ל לחוש בע"פ דאינו רק נוקשה ורבנן הוא דאסרוהו בע"פ ע"ש שהאריך בזה ואני תמה דמה שהניח דלכך אסור מ"פ בפסח משום דחשו לדעת רש"י לא ידעתי אנה מצא זאת והרי הב"י מביא בשם הכלבו שכל שני הימים אסור לאכול מצה עשירה דלמא אתי לאחלופי בלילות הראשונות ע"ש והיינו משום דאסור לאכול מצה עשירה וא"י י"ח דבעינן לחם עוני ובאמת שיותר מסתבר טעמו של המהרי"ל והגהת סמ"ק דחשו שמא יתערב מעט מים ושמא תתחמץ ובזה א"ש דהרמ"א כתב סתם דאין נוהגים במדינותינו ללוש במ"פ ומשמע כל הפסח וגם בע"פ ולהכלבו לא חשו רק בשני הימים ועוד נראה לפע"ד דמוכרח דהרמ"א לא מטעם דהכלבו אסור דהרי הרמ"א כתב דאסור אפילו לקטף והרי אי משום חשש שמא יאכל בלילה ויהיה מצה עשירה קשה הא קיטוף הוה דבר מועט ואין בו משום מצה עשירה והדבר מבואר בפסחים דף ל"ח דפריך ות"ל דהו"ל מצה עשירה ומשני רביעית היא ומתחלקת היא לכמה חלות א"כ מבואר דבדבר מועט אין בו משום מצה עשירה מכ"ש בקיטוף דהוה דבר מועט וע"כ דמשום מ"פ עם מים חשו ואף בדבר מועט ולזה רמז המ"א ס"ק א' במ"ש ועיין בהג"ה ס"ד ודו"ק היטב ועכ"פ א"א לומר דחשו לשיטת רש"י דא"כ עכ"פ קיטוף שהוא דבר מועט בודאי ל"ח בלי מים וע"כ דחשו שמא יבא מעט מים וא"כ דברי הנו"ב תמוהים ומה דהתיר הרמ"א לקטף לאחר אפייתן בעודן חמים היינו משום דאז לא נתערב המ"פ עם מים וגם משם מצה עשירה אין לחוש וכמ"ש הראב"ד בפ"ו מחמץ ומצה ה"ד תבלה משנאפית ליכא ביה משום מצה עשירה ועיין ברמ"א סי' תע"א ס"ב בסופו דמצה שנאפית כתקנה ואח"כ נתפררה ונלושה ביין ושמן אינה נקראת מצה עשירה ועכ"פ דברי רמ"א בסי' תע"א צע"ג. וראיתי בדברי זקני הב"ח סי' תע"א שהקשה דמנ"ל דא"י במצה עשירה הא בש"ס לא ממעט מלחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש רק באם לא נילוש במים רק במ"פ לבד ומטעם דאינו בא לידי חימוץ משא"כ עם מים דמחמיץ מנ"ל דא"י ידי מצה בדיעבד ותמה אני על עצמי פה קדוש יאמר דבר זה דזה דאינו בא לידי חמוץ הוא משום לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות דברים שבא לידי חימוץ אדם יוצא ידי מצה אבל מצה עשירה דאסור הוא מקרא דלחם עוני וזו מצה עשירה וא"כ אף בלי מים אסור מקרא דלחם עוני בעינן ואף דהה"מ כ' בפ"ו מחמץ ה"ה דא"י מצה במ"פ לפי שאינו מחמיץ ובעי שהיה ראוי לחימוץ היינו במ"פ שאינו עשירה דדוקא יין שמן ודבש הוא דמקרי עשירה אבל שאר מ"פ מקרי לחם עוני והמיעוט הוא מהך קרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות אבל מה ענין מצה עשירה לזה דזה ממועט מקרא דלחם עוני ועיין בלחם משנה שם שהאריך ועכ"פ דברי הב"ח תמוהים וגם מ"ש זקני המהרי"ל מפראג והובא במ"א סי' תע"א ס"ק ה' דמ"פ עם מים יוצאין בה י"ח בשעת הדחק וראיה ממנחות ולכך אסור לאכלה ע"פ ותמה אני על פה קדוש דמה ראיה ממנחות דשם דההקפדה בשביל שלא תתחמץ א"כ עכ"פ במקום שמשמרה שלא תחמיץ הוה שרי אף ביין ושמן ואדרבא מצותה בשמן ויין במנחת נסכים אבל במצת פסח דבעי לחם עוני והרי זו מצה עשירה ובמ"א האריך לחלוק שם על הב"ח ומהר"ל מפראג אבל לא מטעם שכתבתי ומ"ש המ"א שם ראיה דמ"פ לבד אין מחמיצין דאם כן ל"ל ללחם עוני פשיטא דאין יוצאין בו תמהני שלא זכר שזה דעת הה"מ דבמ"פ לבד א"י בפסח דאינו ראוי לחמוץ ואולי רמזו במ"ש לעיין בב"י סימן תס"ב בשם הה"מ אבל תמהני דהרי שיטת הרמב"ם דיוצאין בו וכתב הלח"מ דלא ממעטי אלא דברים שאינם באים לידי חימוץ כלל אבל מצה שנלושה במ"פ הרי המצה בעצם בא לידי חימוץ אלא שמ"פ גרמה לה שלא תחמיץ ע"ש והנני יוסיף דאפשר עדיין לבא לידי חימוץ אם יתן בה מים וישמרנה מחימוץ ובזה אני אומר דמזה מוכח דמ"פ עם מים מקרי ג"כ מצה עשירה דאל"כ אכתי תקשה דהיאך ממעט מלחם עוני ממנ"פ בלי מים אינו ראוי לבא לידי חימוץ ועם מים שוב לא מקרי מצה עשירה ואולי לזה כוון המ"א דלזה לא הזכיר שכ"כ הה"מ שבהה"מ אין מבואר זאת ועכ"פ דברי זקני הגאונים האדירים המהר"ל מפראג והב"ח תמוהים ומן האמור תמוהים גם דברי הלח"מ שהבין ג"כ מהה"מ דכל שנלושה במ"פ עם מים מקרי לחם עוני ובמ"פ לבד א"י משום דאינו בא לידי חימוץ וע"ז הקשה דא"כ מ"פ על ר"ע דממעט מלחם עוני פרט לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש מהא דאמר ר"ע לשתי להם ביין ושמן ודבש ולמה לא מחלק בין מ"פ עם מים בין מ"פ לבד וגם דלמה לי קרא דלחם עוני ת"ל משום דאינו בא לידי חימוץ ותמה אני על עצמי דבאמת מ"פ עם מים מקרי ג"כ מצה עשירה אך זה ביין ושמן ודבש ולא בשאר מ"פ שוב ראיתי שהלח"מ מסיק כן עכ"פ דברי המהר"ל מפראג והב"ח צע"ג דהן שני עניינים נפרדים איברא דק"ל לשיטת רש"י דמ"פ לבד מחמיצין וא"א לשמרן אם כן קשה למה לי קרא דלחם עוני ות"ל דהא יהיה חמץ ע"י מ"פ וממהר להחמיץ וצ"ל דלרבנן דר"ג דסברי דאפשר לשמרן שלא החמיץ לכך בעי קרא דממעט מלחם עוני וזהו דפריך על ר"ע להס"ד דלא ידע לחלק בין יום ראשון לשני א"כ ממנ"פ אם מ"פ מחמיצין ת"ל משום דהוה חמץ ואם אינו מחמיץ ויוכל לשמרו למה יפסל אך באמת הדבר תימה דהרי ע"כ לשיטת רש"י הוה ידע הש"ס לחלק דאף דהוה מ"פ אינו ממהר להחמיץ דאל"כ הוה חמץ ואם כן ע"כ דס"ל דאפשר להשמר מן החמץ ומ"מ לא יצא ידי חובת מצה והיאך לא ידע לחלק בין לילה ראשונה לשאר ימים דרשות בידו שלא לאכול ואדרבא ר"ע ע"כ כרבנן ס"ל דאינו ממהר להחמיץ אמנם נראה לי דבאמת מכאן הוציאו דמצה עשירה לא הוה כ"א בלי מים ועם מים הוה לחם עוני והטעם דבאמת לא מסתבר לכאורה למעט מלחם עוני דאסור שיהיה מצה עשירה כיון דגוף המצה אינו רק שלא יתחמץ ומה"ת לומר דבא למעט שלא יהיה מצה דהא המצה אינו רק כדי שלא תאכל חמץ והרי בשאר הימים אין עיקר המצוה רק שלא יאכל חמץ אבל לא שיאכל מצה ואם כן מנ"ל דמצה הוא ממעט שלא יהיה מצה עשירה אמנם נראה דאדרבא מדחזינן דהתורה אמרה דשבעה ימים הוא רשות לבד מלילה ראשונה א"כ ע"כ דאין הטעם משום שיהיה זכר למה שלא חמץ כי גורשו ממצרים דא"כ למה המצוה שיאכלו מצות בלילה הראשונה ואם הוא זכר לעת צאתם ממצרים שאכלו מצות כי לא חמץ אם כן מ"ש לילה הראשונה מכל ימות הפסח וע"כ דלילה הראשונה זכר ללחם עוני שאכלו במצרים שאכלו מצות כמ"ש האבודרהם בשם הרב מו"ה יוסף אבואזבי שהיו שבוי בארץ הודו ונתנו לו לחם מצה ומזה נראה שהשבוים היו אוכלים מצה וזהו הלחם עוני מורה על עבדות שאוכלין בלילה ההוא לזכר העבדות כמו שאוכלין המרור ולכך בא ר"ע ולימד שלא יהיה מצה עשירה ובשאר הימים שאינו רק זכר שלא החמיץ בציקם לכך אסור בחמץ ומעתה זהו לפי מה דמחלק בין יום ראשון אבל להס"ד לא ידענו זאת ושפיר מקשה איך אפשר למעט מצה עשירה והא כל דאינו מחמיץ מותר וז"ב ובלא"ה נלפע"ד דלחם עוני אינו ממעט מצה עשירה רק דס"ל דממילא ממועט שלא יהיה מצה עשירה דכיון דאסור להחמיץ אם כן לשיטת רש"י דמ"פ מחמיצין אם כן ממילא הוא לחם עוני ולשיטת שאר פוסקים דאינו מחמיץ שוב אסור להיות במ"פ דהא צריך שיהיה מדבר שראוי להחמיץ ולפ"ז עם מים דיכול להיות מחמיץ שוב מותר להיות מצה עשירה דבאמת אינו מיעוט דהא קרא כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני א"כ אינו רק שם התואר שהוא לחם עוני אבל לא מיעוט דאסור להיות לחם עשירה רק בכל דצריך שתחמיץ ממילא הוא ע"כ לחם עוני ולפ"ז כיון דעם מים יכול להחמיץ שוב יכול להיות מצה עשירה ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ דלמה לא משני דר"ע מיירי בלי מים והך נילש ביין ושמן הי' עם מים ולפמ"ש א"ש דלהס"ד הא דממעט מלחם עוני מצה עשירה ע"כ דאינו משום דהוא זכר לעבדות דהא בשאר ימים אינו רק שלא יתחמץ וע"כ משום דא"א להיות עם יין ושמן דא"כ לא יתחמץ וא"כ שוב יקשה כיון דר"ע ס"ל כרבנן דיכול ללוש ביין ושמן ואינו ממהר להחמיץ שוב מותר להיות עם מים ולמה ממעט מלחם עוני ולזה משני דיש חילוק בין יומא קמא וא"כ הלחם עוני היא משום דהוא זכר לעבדות וא"כ שוב שפיר נתמעט מקרא דלחם עוני שאסור שיהיה שמן ודבש ודו"ק. ובאמת עם מים אפשר דמקרי לחם עוני אמנם גוף הסברא דיהיה מקרי לחם עוני ע"י שנותנים מים אף דמ"מ הרי נילוש ביין ושמן והיא מצה עשירה נלפע"ד דבאמת צ"ב היאך ממעט מלחם עוני מצה עשירה והא גוף הלחם הוא עוני שלא נתחמץ ואין שם לחם כ"א כשנתחמץ והוא טפל בעצמותו ומה בכך שנתערב בו שמן ודבש אטו לא יהיה ראוי לאכול עם בשר אף שעי"ז מקבל המצה טעם והרי עיקר המצוה לאכול עם פסח כמ"ש על מצות ומרורים יאכלוהו וצ"ל דכל שנילוש בשמן ודבש א"כ עיקר הלחם לא בא רק ע"י השמן ודבש שנתחבר הקמח ונעשה עיסה א"כ לא שייך לחם עוני דהא הלחם בא ע"י השמן ודבש אבל כשיש מים א"כ הלחם בא ע"י המים ורק שנתערב גם שמן ויין ודבש אבל עכ"פ הלחם הוא לחם עוני בעצמותו ותדע שהרי שיטת הראב"ד דלאחר אפייה אם נתנו תבלין לא מקרי מצה עשירה וע"כ דעיקר הלחם בעצמותו בא ע"י מים ומקרי לחם עוני וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב קושית המ"א מהא דפריך בפסחים דף ל"ח ות"ל דהו"ל מצה עשירה ומשני דרביעיתו מתחלקות לכמה חלות משמע דאם היה הרבה אף שמעורב עם מים הו"ל מצה עשירה ע"ש ולפמ"ש י"ל דכל הטעם הוא דהלחם בעצמותו הוא ענין בפ"ע ולפ"ז זהו במצת מצוה של פסח דעיקר בעי שיהיה תורת לחם וא"צ רק שידבק ע"י מים ויהיה לחם ומה שמערב שמן ודבש אינו נצרך להלחם ושפיר מקרי לחם עוני אבל בלחמי תודה ורקיקי נזיר דבא ע"י מים ושמן ודבש וא"כ כלו בעצמותו היא לחמי תודה ושפיר הוה השמן עיקר כמו המים ומקרי מצה עשירה ובזה מיושב היטב קושית השעה"מ שהקשה לשיטת הרמב"ם דרקיקי נזיר היה מושח בשמן לאחר אפייה א"כ לא היה מצה עשירה כמ"ש הראב"ד ולפמ"ש כל הטעם היא דהלחם בעצמותו היא בלי שמן ואח"כ משח בשמן אינו שייך לרקחם דזה בשאר לחמים אבל רקיקי נזיר דע"י המשיחה נעשה רקיקי נזיר א"כ כלו ביחד הוה לחם ושפיר הוה מצה עשירה ובזה מיושב גם ראייתו השנייה שהקשה דל"ל קרא דלחם עוני ות"ל דאינו ראוי להחמיץ וע"כ דעם מים מחמיץ וא"כ ע"כ דגם עם מים הוה מצה עשירה ולפמ"ש י"ל דבאמת לא מקרי מצה עשירה כשהוא במים ג"כ דהא המים עיקרו בא שנעשה לחם עי"ז והשמן היא רק מעורב בו והא דממעט מ"פ מלחם עוני היינו כשנילוש תחלה עם שמן ודבש בלי מים ואח"כ נתן בתוכה מים וא"כ עיקר הלחם בא ע"י היין והשמן וא"כ אף שנתן לבסוף מים מ"מ מקרי מצה עשירה ושפיר ממעט מלחם עוני וזו מצה עשירה ומ"מ ראוי שתתחמץ שהרי נתן לתוך הלישה בעודו היין והשמן בתוכו גם מים ומקרי מצה עשירה ובזה מיושב קושית הלח"מ שפיר דפריך דר"ע אדר"ע דשם קאמר דלשתי ביין ושמן ודבש א"כ עיקר הלישה בא ע"י שמן ודבש ושפיר מקרי מצה עשירה משא"כ אם הלישה בא ע"י המים אף שמערב שמן אבל הלישה היה ע"י המים וז"ב ומה שהקשה מהא דפריך בדף ל"ח ות"ל דהו"ל מצה עשירה אף שנלושה בפושרין כ"כ דשם דבעי שיהיה גם שמן א"כ הלחם נעשה שניהם גם יחד וז"ב כשמש. והנה הה"מ כתב דמדנקט ר"ע פרט לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש ולא נקט שאר משקין ש"מ דשאר משקין לא מקרי מצה עשירה כ"א שלש משקין אלו בלבד ובירושלמי דנקט סתם משקים הוא לאו דוקא ולפע"ד קשה טובא דהרי ר"ל אמר בדף ל"ה דעיסה הנלושה ביין ושמן ודבש אינו חייב על חמוצה כרת ורצה הש"ס בתחלה להס"ד דהוא משום מצה עשירה ודחה הש"ס ופירש דהוא משום דמ"פ אין מחמיצין וקשה א"כ למה נקט יין ושמן ודבש דוקא והא מ"פ דאין מחמיצין הוא ודאי כל מ"פ וא"כ ע"כ משום דמצה עשירה הוא והיא קושיא גדולה לפע"ד. והנה מדברי הרמב"ן במלחמות מבואר דבמ"פ א"י ידי מצה משום דבעינן שיהיה ראוי לחמץ ומ"פ אין מחמיצין וזה כשיטת הה"מ אמנם הרמב"ן הוסיף דאף דהש"ס דחי לה להך דס"ד דש"ס דכל שא"י י"ח במצה אינו חייב על חימוצו כרת דהרי בהמחהו וגמעו א"י ידי מצה ואפ"ה חייבין על חימוצו כרת אבל מ"מ להיפך בודאי לא אמרינן דכל שאינו בא לידי חימוץ זה ודאי דא"י י"ח מצה דהתורה אמרה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י"ח מצה ע"ש. שהאריך בזה והנה יש להסתפק לדבריו אם במ"פ לשיטת רש"י דס"ל דהוה נוקשה או לשיטת התוס' ודעימי' במ"פ עם מים דהוה נוקשה אם יוצא ידי מצה אי סגי שלא יבא לידי חמץ נוקשה או דלמא דבעינן שיוכל לבא לידי חמץ גמור דהוה כרת ומ"פ אף עם מים אינו בא לידי חמץ גמור והו"ל נוקשה והנה לשיטת רש"י יש מקום לומר דבא לידי חמץ גמור כשיתן בתוכה מים וכמ"ש למעלה אבל לשיטת התוס' והפוסקים דמ"פ עם מים הו"ל נוקשה אם כן לא משכחת לה שיצא ידי חובתו בזה ובזה יש ליישב לשיטת רש"י דלכך נקט ר"ל יין ושמן ודבש דלפי המסקנא דמ"פ אין מחמיצין ולא הוה רק נוקשה לדידיה א"כ שוב אין חייב על חמוצו כרת א"כ נ"מ שא"י ידי מצה בזה וא"ל דיכול ליתן לתוכם מים דז"א דאם נימא דמ"פ עם מים ג"כ מקרי מצה עשירת אם כן ממנ"פ אינו יוצא ולשיטת שאר פוסקים צ"ע למה נקט דוקא יין ושמן ודבש ולפע"ד היה נראה דבר חדש דהנה כבר האריך בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סימן כ"ב דמ"פ עם מים ע"כ הוה נוקשה מדאורייתא דהרי אמרו במנחות דף נ"ז מנחת נסכים לחמוץ לא משכחת לה רק למ"ד מגבלה במים וא"כ ע"כ דהוה נוקשה מדאורייתא דאל"כ אכתי לא משכחת לה והנה השעה"ע השעה"מ פ"ה מחמץ חידש דאף דהוה נוקשה מ"מ אין לו דין שאר נוקשה דשאר נוקשה אינו ראוי לאכילה כלל אבל הך נוקשה דמ"פ דראוי לאכילה הוה נוקשה מדאורייתא אף למ"ד דנוקשה אינו רק מדרבנן ולפע"ד אינו מוכרח דכל דאינו חמץ ברור אינו רק כעין נוקשה דנוקשה עקרו שאינו מגיע לידי חמץ וגם זה אינו מגיע לידי חמץ גמור וכדאמרו בירושלמי דאין חמוצו ברור ואם כן למה יתחייב משום חמוץ וניהו דאינו מצה אבל חמץ בודאי אינו ובזה נלפע"ד דאף אם נסכים לשעה"מ ביין ושמן ודבש מגרע גרע דהרי אדרבא מצה שמה רק שנקראת מצה עשירה א"כ עוד קנה שם טוב לעצמה ונקראת מצה עשירה ואיך אפשר שנקראת חמץ וא"כ בזה בודאי אינו חייב על חמוצו כרת ולכך אפשר דנקט ר"ל יין ושמן ודבש דהו"ל מצה עשירה בזה בודאי ל"ש להקרא בשם נוקשה וכמ"ש ודו"ק היטב.