שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קס״ח (ב׳)

ומה שהקשה בהא דאמר רבה כל היכא דמעיקרא לא הוה בי' והשתא הוה ביה מדרבנן וקשה הא ח"ש אסור מה"ת ולפע"ד ל"ק דכיון שבעת שנתפגל לא היה כשיעור א"כ אין בו תורת פיגול ונותר ואיך יחול אח"כ איסור פיגול ונותר והא אז לא נותר ולא נתפגל ובזה מיושב ג"כ מה שחקר מעלתו למה ל"ש בטומאה ח"ש דלפמ"ש א"ש דבשלמא דבר איסור מסתבר לומר דהכ"ש אסור וכזית הוא קרבן אבל בטומאה דהוא ענין מבחוץ שנגע בטומאה וחלה עליו טומאה ואם לא היה בו כשיעור הרי ל"מ נגיעתו אז לחול עליו שם טומאה ואיך שייך חזי לאצטרופי דמ"מ לא נגע טומאה בהשני' ובשלמא באיסור שייך לומר דחזי לאצטרופי אם היו כאן עוד איסור להשלים לשיעור אבל בטומאה כל עוד שאינו ביחד הרי לא נגע רק בחלק הלזו ובשלמא כשנגע בשיעור גזה"כ דאף שנגע במקצת כאלו נגע כלו אבל שיהיו מצטרף אף שלא נגעו זה א"א וזה נ"ל הטעם דמ"ש התוס' והרשב"א בחולין דף קי"ח והובא במלמ"ל פ"ד מט"א ה"ג דבעי שיהיו מחוברין גוף אחד והיינו דאל"כ ל"ש שיטמאו דהא חלק הלז לא נגע בטומאה והרי בצירוף כלי למדו מקרא כל מה שבכף אחת דאל"כ למה יטמא החלק השני. וראיתי למעלתו שהקשה מהא דאמרו בשבת דף צ"א מיגו דחשיב צירוף לענין טומאה מצטרף לשבת הרי דלא בעי דיבוק דא"ל דמיירי דנתדבק דז"א ושוב איסור שבת קדים בהנחה טרם שנתדבק והנה באמת אין ראיה די"ל דע"י הזריקה במה שהונח אצל התרומה נתדבק ותיכף בעת הנחה נתדבק ממש וכן נראה מחידושי רשב"א שכתב בשבת שם דלכך נקט זרק ולא הוציא דבהוציא איסור שבת קדים דבטומאה בעינן שמתחבר ממש ע"ש משמע דבזריקה מתחבר תיכף ע"ש ודו"ק וגם לפמ"ש דוקא כשלא נגע בכלי רק במקצתו הוא דבעי חיבור אבל כשנגע ע"פ כלי מצטרף אף בלי דיבוק וי"ל שם דמיירי שנגע בהניח' ע"פ כלו ועי' בחולין דף קי"ח בתוס' שם ובלב אריה שם שרוצה לחלק כה"ג ודו"ק והנה מעלתו מחדש דטומאת אהל לא בעי צירוף בנגיעה ודיבוק דהאהל מחברו וזה לא נמצא בשום מקום ובזה אזל לה מה שתמה על המלמ"ל שמביא ראיה מהא דבעי בשבת בזרק לבית טמא ולא בעי לבית טהור והיה שם חצי זית ומצטרף וע"כ שכל שכבר לא היה רק חצי ביצה אינם מצטרפים וע"ז תמה מעלתו דבאמת בבית טמא ל"צ נגיעה ודיבוק משום דאהל מחבר משא"כ בבית טהור צריך נגיעה ולפמ"ש גם באהל צריך נגיעה ודיבוק וגם דאכתי יקשה לנקט בית טהור ונתדבקו יחד ומיהו יש לדחות דטרם שנתדבק נגעו קדים שבת לטומאה אבל ז"א דיש לאוקמא לענין טומאה לבדו ונתדבקו יחד ומה שהקשה מעלתו דא"כ בנט"י לא יצטרך ליטול שאינו מתדבק לק"מ דכל דכבר תקנו נט"י ניהו דמשום טומאת ידים תקנו אבל לא פלוג חז"ל בתקנתם ובפסחים דף מ"ו דאמרו כגון דנגע ע"כ בדיבוק מיירי ודו"ק הדרינהו לקמייתא מ"ש דלכך מדרבנן דל"ש ח"ש בזה דלא חל פיגול ונותר וטמא בזה ובזה מיושב מ"ש מעלתו להקשות דאמאי באיסורין לא הוה רק מדרבנן הא מ"מ כעת נהנה גרונו ובני מעיו בכזית ולפמ"ש א"ש דדוקא בפיגול ונותר וטמא הוא כן דלא חל הפגול ונותר בזה אבל לא בשאר איסורין כל דאיכא השתא איסור כזית ודאי חייב והנה מה שתמה מעלתו על דברי הרמב"ם בפיהמ"ש פ"ג דטהרות משנה ד' שכתב שלא נביט לרפיון החלקים וההתאבכות וע"ז תמה דא"כ למה בתפח אינו רק דרבנן הא יש בו שיעור שלם ולק"מ לפמ"ש דדוקא בפיגול ונותר שייך זאת ולא באיסורין ואף דשם גם לענין פיגול ונותר חייב שאני התם דהניחן בגשמים ונתפח והיינו שהיה בהם שיעור מתחלה וצמקו ואח"כ נתפחו א"כ הדרן לשיעור קמייתא דהיה מקודם שנצטמק ומזה הוכיח בש"ס דאין דיחוי באיסורין אבל כל שהיה מתחלה פחות מכשיעור ואח"כ נתפח אינו רק דרבנן בפיגול ונותר וז"ב ותדע דאל"כ למה לא הקשו מהמשנה הנ"ל על הא דנחלקו אם לכמות שהן משערינן או כמות שהן ולפמ"ש שם מיירי בהיה מתחלה קטן ואח"כ נתפח וכאן מיירי שהיה גדול ונצטמק וחזר ונתפח ודו"ק. והנה הרשב"א בשבת דף צ"א כתב דגם באיסור כל דלא היה בו כזית רק ע"י תפיחה אינו נהנה גרונו בכזית ומעלתו תמה דלמה לא נהנה גרונו בכזית והרי בפת סופגנין משערין כמות שהן ולק"מ דהרשב"א מפרש דתפח אינו שבאמת נתרבה העיסה בכמות רק שנתעבה וע"י כך נראית גדולה אבל באמת אין בה כשיעור וכמו בפת סופגנין דממעך חללו וה"ה כאן אינו רק מדרבנן אבל אם באמת נתגדלה בכמות פשיטא דחייב ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תס"ב ובשו"ע יו"ד סי' שכ"ו ומ"ש מעלתו בטעם דכל דלא הוה ביה והשתא הוה ביה אינו רק דרבנן משום כיון דמה"ת היה מותר לא מצינו איסור שיחזור ויאסור מעצמו לא נהירא והנה מה שהאריך מעלתו מענין לענין בהא דמקשה הש"ס בפסחים טעמא דכתיב ובעל השור נקי והקשה דלמא אצטריך לענין דם דשם כתיב לא יאכל את בשרו ודם אינו בכלל בשר לפע"ד לק"מ דבאמת דרשו את בשרו הטפל לבשרו לענין עורו ואידך את לא דריש ואומר אני זה לענין עור דאינו רק טפל לבשר ל"ש לרבות דאף דאת משמע הטפל אבל את לא דריש אך זה לענין שירבה הטפל אבל דם דהוא הבשר ממש והרי מקרא מלא כי דמו בנפשו הוא ורק שאינו בכלל בשר אבל בכלל את בשרו זה הוה לכ"ע וממילא הדם אתי דעכ"פ בכלל את בשרו הוא ודו"ק היטב ומ"ש מעלתו ליישב דבמעילה דף י"ז מבואר בתוס' דדם כ"ז שלא פירש מהבשר הוה כבשר רק בפירש יצא מכלל בשר ולכך בשור הנסקל דלא פירש הדם הוה בכלל בשר הנה אם אמנם דבר חכמה אמר ודילדא אמי' כוותיה תלד דאע"ג דאית ליה פירכא דבלי ספק כוון למ"ש התוס' שם ד"ה והא דכשהדם בבשר בשר השרץ קרינן ביה כיון שלא פירש והבין דגם דם בכלל בשר אבל שם הכוונה דכ"ז שלא פירש לא נבדל הדם והרי הבשר כלו מעורב בדם אבל כשפירש הדם מהבשר הוה דם ואצטריך קרא ע"ז וז"פ ועיין תוס' מנחות דף ק"ד ומה שהקשה על הרמב"ם פ"ד מט"א דכתב בה"ט דבשר העגל משערין כמות שהן והקשה דאמאי לא ביאר דמדרבנן אסור לק"מ וע"ש בהלכה ה' ובכ"מ ותמצא שרבינו סמך על פ"ד מאה"ט דשם ביאר הדברים היטב והנה הראני הרב המאה"ג החריף הנ"ל במה שחידש דטומאת אהל שייך אף כשאינן מחוברים ולא נהירא לי ואמר שמצא בתוס' נזיר דף נ' ע"ב ד"ה ת"ש שמחלקו דטומאת אהל לפי שראוי להאהיל על שני חצאין לכך מטמאינן באהל אף שנתחבר ע"י אחד והנה אמת נכון הדבר אבל המעיין ברמב"ה בפ"ד מטומאת מת הלכה ד' והלכה ה' ימצא כי גם באהל אינו מטמא בזה והנה ממה דתנן כזית חלב והתיכו טמא משמע דדוקא מפני שגם כעת שלם אבל אי לא הוה שלם הוה פקע טומא' וזה דלא כהמלמ"ל פכ"ג מכלים וק"ו הדברים דהשתא במת שהטומאה מצד עצמו כל שנחתך ואינו מחובר פקע טומאה מכ"ש כשקיבל טומאה ממקום אחר ונחתך וכן נראה מהרמב"ם פ"ד מט"מ הלכה ד' ואף דבאהל מטמא היינו כיון שחברו קצת אף שאינו חשוב חיבור מכל מקום באהל מטמא אבל כל שלא חברו כלל אף באהל אינו מטמא ומכ"ש בנגיעה וצ"ע ועיין במלמ"ל פ"ד מט"מ שמחלק בעצמו בין נבלה למת שמקבל טומאה והבאתיו לעיל להשיג על הרב הנ"ל במה שמדמה בשר זקנה שנתמעך לזה ושם יש לומר דמיירי בשקיבל טומאה ממקום אחר ועכ"פ מ"ש לתמוה על המלמ"ל פכ"ג מכלים צ"ע ועיין לזקני שער אפרים סי' נ"ד ועי' בחזון נחום בטהרות פ"ג משנה ד'.