שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קנ״ג (ב׳)

ובזה נלפע"ד דבר נחמד בהא דאמרו בנדה דף כ"ח על בשרה ודאי מגופה אתי דאי מעלמא אתי על חלוקה בעי ליה לאשתכוחי והקשו התוס' דהרי תלינן בתחתון אף דלא נמצא על עליון וכתב הרשב"א בת"ה והובא ביתה יוסף כיון דמגופה קא חזי ובגופה לחוד משתכח רגלים לדבר דחזקה מגופה אתי ובכלה פרקין היכא דמשתכח אגופה חמיר טפי דהא טפין טפין על חלוקה אינם מצטרפין ועל בשרה מצטרפין ולכאורה תמוה דהא הרשב"א חולק על הרמב"ם וס"ל דאין לחלק בין בשרה לחלוקה ואמאי בזה מחלקים ולפמ"ש א"ש דבשלמא לתלות במאכולת כל שהוא פחות מכגריס שפיר כתב הרשב"א דגם על בשרה תולין דכיון דהמאכולת יוכל לבא לכאן א"כ ל"ש כנכ"ה דהא אנן לא תלינן דבא מעלמא רק שבא מהמאכולת אשר היתה כאן מכבר ונתמעכה כעת וא"כ גם זה חשוב מקומה וכשאנו מסופקים על הדם אם בא מהמקור או מגופה אנן תלינן דמעלמא בא לכאן דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"ל דהוה מקומה ממש דז"א דאם המאוכלת בא כאן הוה גם דם המאכולת מקומה ממש ואולי עוד יותר מקומה מהדם שבמקור דדם של המקור צריך לבא לכאן וכאן הוא מקומו ממש אבל לענין לתלות דמעלמא בא משוק של טבחים שפיר שייך לומר כנכ"ה ורגלים לדבר שבא מגופה ממש כי זהו מקומו מלתלות שבא משוק של טבחים במקור דע"כ צריך אתה לתלות דמעלמא בא לכאן והוא מקומו ממש שייך כנכ"ה וז"ב כשמש והנה בש"ע ס"ט העתיק כלשון הרמב"ם והרמב"ם לשיטתו דבבשר א"צ שיעור והאבעיא ע"כ משום דאין הצורה מורה על דם נדה אבל לפמ"ש ס"ז וס"ח שני דיעות בזה ודעת הרמב"ם בלשון י"א אם כן לא היה לו לסיים מטעם זה וגם אין נ"מ בין כתם הנמצא על בשרה לבין נמצא על חלוקה ותמהני על הב"ח והש"ך שלא הרגישו בזה אמנם המעיין בב"י ימצא שגם הרשב"א שחולק על הרמב"ם בזה מ"מ מפרש הסוגיא דהאבעיא אזלא אי דרכה לראות בשיר ושורה או טפין טפין ולכך סתם הש"ע כלשון הרמב"ם ולשיטת החולקים צ"ל כשיעור ודו"ק ועיין ב"מ דף כ"ה ובב"ב דף ק"ג בעי ר' ירמיה ג"כ כשיר וכשורה מאי ומשם עיקר אנו דנין על הצורה שהוא כעגול וכדומה ושם אינו תלוי בשיעור בפרט בב"מ שם וא"כ מזה ראיה דגם כאן בעי מכח הצורה של הדם ודו"ק היטב. ומן האמור נלפע"ד דבר נחמד בטעמו של ר' של נחמיה שאמר דאם הוא דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק יו"ד סימן נ"ב מ"ש בזה וכבר הארכתי בזה לחידושי להלכות נדה לדחות דבריו אמנם לפעד"נ דהנה כבר הבאתי ששיטת הגאונים דכתמים אינו אלא לטהרות ותרומה ולא לבעלה וגם הרי"ף הוא בשיטה זו שהרי לא הזכיר כתמים בשום מקום ובתשובה הארכתי בזה ואנן לא ס"ל כן וצ"ל דכל שהחמירו לקדשים ולטהרות מחמרינן גם בחולין כן והטעם נלפע"ד דבר ברור דהרי בנדה דף ג' אמרו מ"ט דב"ש הואיל ואשה מרגשת בעצמה ואמרו שם לימא תנן כתמים דלא כשמאי וכתבו התוס' דלשמאי דאף לקדשים מטהר בלא הרגישה וש"מ דטעם דהרגשה טעם חזק הוא אם כן אף מכאן ולהבא היו לנו לטהר בכתמים דמדלא ארגישה ע"כ מעלמא אתי אבל להלל דלקדשים מחמרינן אף בלא הרגישה א"כ אין לו טעמא דהרגשה לטהר בקדשים אם כן ממילא אין לנו לתלות דמעלמא אתי אף בחולין וטפי יש לתלות דמגופא קאתי ע"ש ולפ"ז נראה דזה טעמם של הגאונים דס"ל דדוקא לטהרות החמירו בכתמים משום דאף דלא הרגישה ולא אדעתא משא"כ לחולין דכל דלא הרגישה מטהרינן וטעם הפוסקים החולקים היא כיון דלקדשים אין הדבר ברור ומדלא הרגישה ש"מ ע"כ דלא בא מגופה ממילא גם בחולין מחמרינן הן אמת דלפי מה דמסיק הש"ס פ' הרואה דמדרבנן טמא אף בודאי לא הרגישה א"כ שוב ודאי מהראוי לטמא אף בחולין אמנם באמת י"ל דהגאונים שס"ל דאינו נוהג רק בטהרות לא ס"ל כרבי ירמיה דמסיק דמודה שהוא טמא מדרבנן רק כר"א דשמואל ס"ל כר"נ וא"כ בלא הרגשה טהורה אף מדרבנן רק דבכתמים חוששין שמא ראתה ולאו אדעתה ולפ"ז זהו דוקא לענין טהרות ולא לבעלה ודו"ק ומעתה זהו טעמו של ר"נ דס"ל דאם נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו והיינו כיון דבאמת בא שלא בהרגשה רק דלקדשים ותרומה מחמרינן אף בלא הרגשה וממילא גם לחולין מחמרינן לטמא אף למפרע לפ"ז צ"ב א"כ כל דלא נגעה בתרומה וטהרות למה נחמיר בכתמים וצ"ל דנ"מ עכ"פ לענין אותו בגד שראתה עלי' דשייך ביה תרומה וטהרות וא"כ כל דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו עלי' ואף דיש לפקפק דמ"מ כיון דנ"מ לענין תרומה וטהרות החמירו גם לחולין אפשר ס"ל דכל שאין נ"מ כעת לענין טהרות לא החמירו בזה ולכך הוצרך להיות על דבר שמקבל טומאה ובזה נלפע"ד ליישב הא דאמרו בנדה דף ט"ו מ"ד הואיל ומעל"ע דרבנן וכתמים דרבנן מה מעל"ע לא מטמא את בועלה אף כתמים לא מטמא את בועלה קמ"ל ואימא ה"נ התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך ולכאורה תימה דאטו היקש קדריש ומה ענין זה אצל זה ולפמ"ש א"ש כיון דכל עיקר מה שמטמא בכתמים הוא משום דאף שלא הרגישה לא תלינן מעלמא אתי כמו דמחמרינן בקדשים וטהרות ולפ"ז כיון דמעל"ע שבנדה אינו רק לטהרות בלבד ואפ"ה לא מחמרינן לטמא את בועלה וא"כ ה"א דכמו דלשמאי כל שאינו מטמא לקדשים לחולין בודאי לא חיישינן וה"ה בזה וע"ז משני דכאן שור שחוט לפניך וכמו דמחלק הש"ס לשמאי גופיה דבכתמים מחמרינן וה"ה בה וז"ב ואני תמה על מ"ש הראב"ד בשם הגאונים הנ"ל דלמדו מהא דמקשי הש"ס כתמים למעל"ע שבנדה וכשם דמעל"ע אינו רק לטהרות כך כתמים ע"ש ובאמת הראב"ד השיב כמה טענות עליהם אבל לא השיב ע"ז וכפי הנראה כוונתם למה דמדמה בש"ס כתמים למעל"ע שבנדה אבל באמת זה לא דמי דאטו היקש הוא רק דהש"ס ר"ל דכתמים לא נצמח רק בשביל זה וע"ז משני דמ"מ כתמים לא דמי דהרי שור שחוט לפניך ויתכן עוד יותר דזה תלוי בשני האקומתות דר"י ור"א דאם נימא דמדרבנן מטמא אף בלא הרגשה א"כ טמא אף שלא הרגישה ובזה אין ראיה מכל הני דמביא הראב"ד לסתור שיטת הגאונים די"ל דהגאונים ס"ל דקי"ל כאוקמתא דר"א וא"כ אינו טמא אף כשלא ארגשה רק דתלינן שארגשה ולאו אדעתה וזה דוקא לטהרות ולתרומה הן אמת דק"ל טובא דמ"פ לימא כתמים דלא כשמאי והא אי נימא דמדרבנן טמא אף בלא ארגשה ואם כן לא בעי הרגשה כלל מדרבנן איברא דלפ"ז צ"ב אמאי לא נימא לענין מעל"ע דמדרבנן מטמא מעל"ע אף דלא ארגשה ואולי כיון דחזקת דמים בא בהרגשה א"כ מה"ת לומר דלא ארגשה מוטב יותר לומר דהשתא ראתה וארגשה וסברה בדיקת עד הוא ולפ"ז שוב ל"ק מכתמים וצ"ע דא"כ מה מקשה לימא תנן כתמים דלא כשמאי ודו"ק. ועיין בח"ד סימן ק"ץ ס"ק וא"ו שכתב דאם נמצא על בשרה ועל חלוקה טמאה בכ"ש ובאמת שהדברים פשוטים ולפמ"ש הדבר מבואר דכל שנמצא על בשרה ג"כ יש לתלות בקורבא דמקומו ממש וכן מוכח דאם ל"כ למה נדחקו הרמב"ם והרשב"א וכל הקדמונים לפרש הך בעיא דר"י כשיר כשירה מאי דלא קאי לענין צירוף דהרי על בשרה ל"צ צירוף והרי יכול להיות דמיירי כשנמצא על בשרה ועל חלוקה ביחד וע"כ דגם בזה א"צ שיעור ודו"ק היטב ועכ"פ שיטת רבינו מבואר דבבשרה אין צריך שיעור ובזה מבואר דלכך אם יש לתלות במכה שבגופה אף כשנמצא על בשרה תלינן משום דשם גם המכה הוא בגופה והו"ל מקומה ממש ותלינן וז"ב ודו"ק.