שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קנ״א (ב׳)

הנה הרמב"ם כתב בהלכה ט"ו הלוקח פירות חוץ לירושלים בכסף מעשר בשוגג כופין את המוכר להחזיר את הדמים לבעלים והן מעשר כמות שהיו במזיד יעלו הפירות ויאכלו בירושלים וכו' ובהלכה ט"ז כתב וכן אין לוקחין בהמה בכסף מעשר חוץ לירושלים ואם לקח בשוגג יחזרו הדמים למקומם במזיד תעלה ותאכל בירושלים והנה לא הביא מה דא"ר יהודא במד"א במתכוין ולקח תחלה לשם שלמים אבל אם מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם והיינו ע"כ דלא פסק כר"י והרי בהלכה י"ז פסק דלקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה דיאכל כנגדן אם ברח המוכר ואם לא ברח יחזור הדמים למקומן ובש"ס פריך כן אליבא דר"י דאמר יחזרום מיד למקומם אבל לת"ק לא פריך הש"ס וא"כ מנ"ל לרמב"ם זאת. ונשאלתי בזה מאחד מתלמידיי הרב החריף מוה' ישראל אלימלך שטאנד נ"י ולפע"ד נראה בפשיטות דרבינו כתב כן מצד הסברא דבשלמא בדבר הראוי לאכילה כמו בהמה טהורה או פירות דבאמת ראוי להביאו בירושלים רק דשייך גזרה בבהמה משום שמא תכחיש לשיטת רש"י או משום כסף צורה ולשיטת התוס' שמא יגדל לכך ס"ל לת"ק דתעלה ותאכל בירושלים דהא מ"מ ראוי להביא לירושלים אבל אם חלל על דבר שאינו ראוי לאכילה כלל פשיטא דלא נתחלל וצריך לאכל כנגדן או שיחזור הדמים להמוכר כל שהוא לפנינו וז"ש הרמב"ם זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה מדמי המעשר אם ברח המוכר או מת יאכל כנגדו ואם היה המוכר קיים יחזרו הדמים למקומם ובאמת בבהמה טהורה פסק רבינו דלא כר"י משום דס"ל דבמה לחלוק ולא קי"ל כר"י רק כת"ק דר"י ואף שהתוס' בסוכה דף מ"ב לא כתבו כן ע"ש בד"ה שמא מ"מ באמת רבינו פסק כת"ק דר"י וכפשטת הלשון דבמה הוא לחלוק ותדע שהרי בלקח בהמה טהורה ס"ל לת"ק דתעלה ותאכל במקום וכן בפירות בפ"ק דמעשר שני ואלו בלקח בהמה מבואר במשנה דאם לקח יאכל כנגדן וע"כ דבזה ס"ל גם לת"ק דיאכל כנגדן ומשום שלא הוציא בדבר הראוי לאכילה לא נתחלל כלל וממילא ס"ל לרבינו דבזה שוב כופין המוכר להחזיר הדמים כל שהוא בפנינו איברא דלפ"ז יקשה בהא דפריך הש"ס בקידושין דף נ' אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי יחזרו הדמים למקומם כי התם והיינו כמו בהמה טהורה ומשמע דפריך לר"י דוקא ולא פריך גם לת"ק דר"י דבזה ודאי דצריך להחזיר הדמים כיון דלא נתחלל כלל וכמ"ש והרי שם יאכל כנגדן אף לת"ק אמנם נראה דדוקא לר"י פריך דהרי ר"י אמר דמתכוין להוציא מעות מעשר לחולין יחזרו דמים למקומם אף במזיד ומשום קנס וע"ז פריך מקידושין דבמזיד קידש ומשני אשה יודע' והיינו שכל שאשה יודעת וא"כ אף שהבעל כוון להוציאו לחולין מ"מ האשה רצתה להביאו לירושלים וע"ז פריך מבהמה טמאה דאדם יודע והמוכר בודאי יכוין להביאו לירושלים ומשני באשה חברה והמוכר לא כוון להביאו לירושלים ועל זה פריך כיון דהמוכר לא רצה להביאו לירושלים וא"כ מההראוי לקנסו לר"י וע"ז משני בשברח אבל לת"ק דר"י פשיטא דמיירי בברח דאם לא כן לא נתחלל כלל שהרי ס"ל דיאכל כנגדו והיינו שלא נתחלל וא"כ ממילא כל שהמוכר לפנינו מחזיר הדמים לא מטעם קנס רק משום שלא הוה מכירה כלל וכמ"ש אבל לר"י דס"ל דבמזיד קדש ובזה דמכר בהמה טהורה אם נתכוין להוציא לחולין יחזרו הדמים למקומם והיינו ע"כ משום קנס ובאשה חברה עסקינן וא"כ ע"כ דמתחלל המעשר כמו בקידושין ורק דבאשה חברה ל"ש קנס ובזה שייך קנס ואם כן שפיר פריך דאמאי בבהמה טמאה לא יחזיר דמים למקומם ובזה מיושב קושית רש"י שהקשה דמה פריך הש"ס ואמאי יחזרו דמים למקומם ולוקמא כת"ק דר"י דס"ל דתעלה ותאכל במקום ולפמ"ש אתי שפיר דתעלה ותאכל במקום היינו שנתחלל ויעלה ויאכל במקום וא"כ זה דוקא בדבר העומד לאכילה שייך לומר דתעלה ותאכל במקום דאין האיסור רק משום גזירה דשמא תכחיש או שאינו כסף צורה או שמא יגדל עדרים אבל במקום שאינו ראוי לאכילה דצריך לאכל כנגדו משום דלא נתחלל כלל בזה פשיטא דצריך המוכר להחזיר הדמים ורק לר"י פריך וכמ"ש והפ"י הבין דתעלה ותאכל במקום היא כמו יאכל כנגדן ואני אומר לא כן אבי דתאכל ותעלה במקום היינו שנתפס הקדושה על הבהמה ויאכל כנגדן היא משום שלא נתפס הקדושה על הדבר שחילל ולא נתחלל וז"ב ופשוט ובאמת גוף דברי הש"ס צ"ב דרבי ירמיה פריך והרי בהמה טמאה דאדם יודע שאין מע"ש מתחלל עליהם ותנן אין לוקחין וכו' ואם לקח יאכל כנגדן א"כ משמע דזה פשיט' דאדם יודע ואח"כ מסיק הש"ס דבאשה חברה עסקינן וסתם מוכר אינו יודע ובמה נחלקו המקשן והתרצן ולפע"ד נראה דהנה לר"י דס"ל דבמזיד קדש ואמרו דאשה יודע' והיינו שגם המוכר יודע ומתכוין המוכר להביאו לירושלים וליכא איסור א"כ שפיר פריך הש"ס דהרי בהמה טמאה בודאי יודע ונימא דהמוכר מתכוין להביאו לירושלים ולזה משני דכל שאינו חבר לא מאמינים לו אף שיודע דשמא לא יביא המעות לירושלים וגם י"ל דהמוכר אינו יודע דשמא יחלל אותו דבר שאינו ראוי לאכילה על דבר הראוי לאכילה ושוב יצאו המעות הראשונות לאכילה משא"כ בקידושין דא"ל להבעל מה לחלל ולכך האשה יודעת כל שהיא חברה שצריכה להוציא המעות בירושלים וז"ב וזה מיושב היטב דברי הכ"מ שם בהלכה י"ד שהביא דברי רבינו יהונתן שכתב שבלקח מים ומלח ופירות שא"י להגיע לירושלים הם נודעים לכל שאסור ללקחן ודאי מזיד הוא ומעשר במזיד מתחלל וע"ז כתב הכ"מ דהרי עבדים ובהמה טמאה וקרקעות דאמרינן בקידושין שם שאדם יודע ואפ"ה יחזרו דמים למקומם והדברים מתמיהים דבש"ס מסיק דסתר מוכר א"י ורק אשה חברה יודעת ונשאלתי בזה מתלמידי הנ"ל ובאמת שפשטת הדברים הן כמ"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת ודאי אדם יודע ובזה לא נשתנה סברת התרצן מסברת המקשן רק דלר"י ס"ל דאדם יודע והמוכר יעלם לירושלים ע"ז אמרו דבסתם מוכר אינו יודע ולוקח אין מאמין לו ובאמת צריך לאכל כנגדן כשברח ואם לא ברח יחזרו דמים למקומם דקנסינן למוכר אבל לשיטת רבינו יהונתן דכל שניכר הדברים המעשר נתחלל במזיד שפיר הקשה הכ"מ דלמה יאכל כנגדו אז יחזיר דמים למקומו והלא כשאדם יודע נתחלל המעשר וכמ"ש הרמב"ם שהמעות יצאו לחולין ואם כן יפה תמה בזה הכ"מ ובאמת שגוף דברי הרר"י תמוהין דהרי אמרינן דתעלה ותאכל במקום ובבהמה טמאה יחזרו דמים למקומן ולשיטת הרמב"ם ע"כ החילוק שבבהמה טמאה דאינו ראויה לאכילה לא נתחלל כלל המעשר והמכר בטל ואם כן היאך כתב דבמים ומלח במזיד נתחלל ועוד תמיה לי דהא הרמב"ם פסק דמעשר שני ממון גבוה הוא כמ"ש בפרק ג' ממעשר שני הלכה י"ז בהדיא והוא כר"מ דס"ל דבמעשר בין בשוגג בין במזיד לא קדש הוכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מאישות ה"ד קדשה במע"ש בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות שאר חפיציו קודם שנתחלל שנאמר במעשר לד' הוא ואם כן איך כ' רבינו יהונתן דמעשר במזיד מתחלל להרמב"ם וז"א דגם הקידושין במזיד לא מתקדשת והוא תימה גדולה על הרר"י הן אמת דצריך להבין דאם כן היאך פסק רבינו דאם בהמה טהורה במזיד תעלה ותאכל במקום והא מעשר שני לא מתחלל ובשלמא פירות שפיר יעלו ויאכלו במקום דל"ש לומר שאינו מתחלל דהא עיקר מעשר שני עומד ע"ז מה שא"כ בבהמה אבל זה אינו דגם בהמה מתחלל על מעות מעשר שני ואדרבא צריך לקנות בכסף מעשר בהמה שלמים ורק בחוץ לירושלים יש איסור שמא תתכחש או שמא יגדל עדרים אבל כל שעבר וקנה שפיר יצא הכסף לחולין והרי כל עיקר דמעשר אינו מתחלל לר"מ כתבו התוס' בקידושין דף נ"ג ע"ב ד"ה אף דבמעילה הוא דגלי קרא דבמזיד מתחלל משא"כ מעשר דבכ"מ דהוא שם מעשר עליו ולפ"ז אם חללו על דבר שיכול לחללו פשיטא דיצא לחולין ופשיטא דבשביל איסור דרבנן לא נימא דישתנה הדין ולא יתחלל המעות ועיין בתוס' ובמהרש"א בסוגיא דף נ"ה אבל במים ומלח ופירות שא"י להגיע לירושלים פשיטא דלא נתחלל המעשר אף במזיד והוא תימה גדולה על הרר"י ובזה מובן החילוק שבין דבר שראוי לאכילה או לא שראוי לאכילה שייך לומר דנתחלל במזיד אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה לא נתחלל המעות דמעשר ממון גבוה הוא ובזה א"צ לומר כלל משום קנס ובזה מיושב שנית מה שהקשה תלמידי הנ"ל דהש"ס קאי לרבי יהודה דס"ל דבמזיד קדש אף במעשר ואם כן לדידיה צריך לחדש משום קנס משא"כ לר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא וכוותיה פסק הרמב"ם א"כ לא נתחלל כלל הן אמת דלפ"ז דברי רבינו במים ומלח תמוהים מאד דא"כ למה יצאו המעות לחולין דשם אינם ראוין לפדות מעות מעשר עליהם ומ"ש הכ"מ דכוונת הרמב"ם אף שיצאו המעות לחולין הוא אף שהיו בדרך חילול ולא בדרך מכירה הוא דחוק מאוד דדברי רבינו הם מדוקדקים בכ"מ והרי קראו משנה תורה ואיך יכתב שיצאו המעות לחולין ובאמת לא נתחלל כלל גם מ"ש הכ"מ דבמזיד מתחלל רק מתורת קנס קנסינן כבר כתבתי שזה א"א דהא להרמב"ם דממון גבוה הוא אינו מתחלל כלל על דבר שאין רשאי לאכול איברא דגוף הדבר דאמר לר"מ דלא יועיל במעשר להתחלל כלל אף במזיד שמתכוין לחללה צ"ב דמ"ש מהקדש וכבר צווח בזה הפ"י והמקנה והנה הפ"י הקשה מהך דבהמה הנמצא מירושלים למגדל עדר דמוקי בבא לחוב בדמיהן וכר"מ דהקדש מתחלל והלא בירושלים קונין ממעות מעשר ול"מ החילול אבל לפע"ד היה מקום ליישב לפמ"ש הלח"מ בפ"ו ממצה דדוקא בגבולין ס"ל לרבינו דמעשר ממון גבוה ולא בירושלים ע"ש א"כ שם דקאי בירושלים לא היה ממון גבוה אבל זה תימה כמ"ש הלח"מ עצמו דהרמב"ם סתם וכתב דמעשר שני ממון גבוה הוא ועיין שעה"מ שם וע"כ קשה קושית הפ"י אמנם מה שרצה המקנה לחדש דכל שהוא מזיד פשיטא דיכול לגזול מעות מעשר ולא עדיף מקדשים וכמו דאמרו בדף נ"ה ק"ו קדשים חמורים מתחללים קדשים קלים לא כ"ש לפע"ד סברת התוס' הוא פשוט דבשלמא בהקדש שהתורה אמרה שימעול ולוקה ומשלם מה שפגם ונהנה אם כן גלתה התורה בהדיא שהוציא מרשות לרשות ויצא לחולין דאם לא כן למה ישלם וילקה והא לא מעל בהקדש כלל משא"כ במעשר דלא מעל כלל בחללו וא"כ לא יצא לחולין ובכ"מ שהוא ברשות גבוה הוא ושם מעשר עליו וז"ב לפע"ד עוד נראה לפע"ד בסברת התוס' וחילוק דבין מעשר להקדש דהנה כבר נודע בהא דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכמו שהאריכו התוספות בכמה מקומות ובריטב"א והמאסף לכל המחנות המלמ"ל בפ"ו ממעילה ה"ד האריך בביאור כל הסברות שיש בזה והמתבאר מדבריו דכל שסבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציא מרשות לרשות ואינו מתכוין לגזול הדבר יש בו משום מועל אחר מועל ואף לשטת הרמב"ם כל שהוא קדושת בדק הבית ואינו מתכוין לגזול ולהוציא מרשות לרשות כלם מועלים הנה עינינו הרואות דעיקר מעילה הוא שינוי רשות שמתכוין להוציא מרשות הקדש להדיוט וכל שאינו מתכוין אף שהוציאו מרשוש גבוה יש מועל אחר מועל אם כן בשלמא בהקדש שייך לומר שנתכוין להוציאו מרשות גבוה להדיוט ואף בלא נתכוין עכ"פ הוציאו מרשות גבוה להדיוט אבל חילול באמת התורה צותה לחלל על דבר הראוי לאכילה וכל שמחללו בדבר שרשאי הרי קיים מצות התורה וכל שלא עשה כפי מצות התורה הרי המעות נשאר בקדושת מעשר כמו שהיה ואם המוכר יעלהו לירושלים אוכלו בקדושתו ואם כן לא שייך בזה ענין מעילה ובכ"מ שהוא מעשר נקרא ושמו עליו ואיך שייך בזה שיתחלל דבשלמא הקדש כל שהוציאו לחולין ופגם או נהנה ממנו הרי יצא המעות מקדושתו אבל כאן הרי המעות עומד להתחלל בירושלים א"כ כל שלא מועיל חילולו על הבהמה נשאר המעות עדיין בקדושתו והרי עדיין שם מעשר עליו ויכול לאכלו בירושלים ואם כן לא יתחלל וז"ב מאד. ובזה יתיישב קושית הפ"י והמקנה מהך דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דשם דחיישינן דהבהמה היא נקנה בכסף מעשר ונתפס קדושת המעשר על הבהמה המעות יצא לחולין דהרי התורה צותה כן לחלל המעות בירושלים על הבהמה ואם כן הבהמה היא קדושה וכעת שאנו מסתפקים בהבהמה מה קדושה יש עליה והתרנו לחוב בדמיה ולחללה ולהפקיע קדושת גופה איך שייך לומר דהמעשר אינו מתחלל הא כל הטעם היא בשביל דקדושת המעשר היא ובכ"מ שם מעשר עליה וכאן דאנו מפקיעין הקדושה מעליה א"כ שפיר ק"ו אם קדושת הגוף החמורה מפקיעין קדושת מעשר לא כל שכן וכדאמרו שם בהדיא וא"כ לא קשה מידי קושית המקנה ולפ"ז עכ"פ במקום שלא מועיל החילול לא נתחלל המעשר במזיד והמעות לא יצא לחולין וא"כ דברי הרר"י והכ"מ תמוהין מאד ולפ"ז דברי הרמב"ם גבי מים ומלח תמוהין מאוד שכתב אע"פ שיצאו המעות לחולין והיא תימא ולפע"ד נראה דק"ל לרבינו המשניות אהדדי כמו שהקשה בירושלמי הובא בראב"ד וכ"מ דבמים ומלח מבואר שלא קנה המעשר ולא סיים שיאכל כנגדן ובבהמה טמאה מבואר דיאכל כנגדן ומ"ש הירושלמי דכאן דרך מכירה כאן דרך חילול הוא תמוה לפע"ד דהכ"מ פירש דבדרך מכירה הוא אסור ובדרך חילול שרי והרי בשניהם מבואר לשון הלוקח וגם מה דמחלק שכאן מיירי בברח אכתי תמוה דלמה לא קתני יאכל כנגדן כדתנן גבי לוקח בהמה טמאה וע"כ נראה לפע"ד דהרמב"ם פירש הדברים כפשטן דשלשה חילוקים יש דבדבר שאינו ראוי לאכילה ולשתיה ולסיכה כמו עבדים וקרקעות ובהמה טמאה יאכל כנגדן או יחזיר דמים למקומם אבל בדבר הראוי לאכילה לגמרי כמו בהמה טהורה רק שחכמים גזרו משום הכחשה או שמא יגדל בשוגג יחזיר דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום ובדבר שראוי לאכילה בעצם רק שאינו דומיא דבקר וצאן כמו מים ומלח ומכ"ש פירות המחוברים או פירות שא"י להגיע לירושלים דעכ"פ ראוי לאכילה בזה ס"ל דלא קנה המעשר ואינו חל הקדושה על המעשר אבל מ"מ המעות יצאו לחולין דהא הוא דבר הראוי לאכילה ול"ש בזה יאכל כנגדן דהא המעות יצא לחולין וא"כ אין בידו או ביד המוכר שום מעות מעשר שיצטרך לאכול כנגדו וניהו שהמעשר לא נקנה והפסיד אבל מ"מ המעות יצא לחולין וזה שסיים המשנה והרמב"ם זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתיה יאכל כנגדו ודוקא חוץ לאכילה ושתיה שייך יאכל כנגדו משא"כ בדבר הראוי לאכילה רק שאינו בגדר פירות מעשר בזה לא נקנה מעשר אבל המעות יצאו לחולין ומצאתי בפ"י בקידושין שם ד"ה אמר מר שהביא הירושלמי דפריך על מתניתין דהלוקח בהמה שוגג יחזרו דמיו למקומן תמן תנינן אין לוקחין בהמה ומשני כשברח והביא בשם המפרש דהקושיא הוא על שוגג דתנן יחזרו למקומן ואלו בלוקח בהמה טמאה בשוגג תנן יחזרו דמיו למקומן ומשני דמיירי כשאין המוכר קיים וע"ז כתב הפ"י דלדעתו יש לפרש דהקושיא הוא על מים ומלח ובמחיל' כת"ה לא ראה שכן פירשו הראב"ד והכ"מ דברי הירושלמי הנ"ל ועכ"פ חזינן שאינו ברור פירוש הירושלמי וספר הירושלמי אינו אתי כעת לעיין וע"כ נראה לפע"ד בחר הרמב"ם תירוץ לעצמו וכל המשניות יבואו על מקומם בשלום כנלפע"ד ודו"ק היטב.