שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ק״מ

תשובה להמופלג החריף ושנון מוה' מרדכי העליר נ"י. מכתבו עם ח"ת הגיעני בש"ק והנה אם אמנם טרדות רבות שתו עלי בכ"ז אמרתי להשיבו אך לא על כל דבריו כי קרבו ויאתיון הזמן המוגבל להדפסת חיבורי ברצות ד' והטרדות רבו כמו רבו. והנה מה שהקשה בהא דקי"ל דדברים שאינו בטל אף באלף כמו דבר דעביד לטעמי' אבל אם אינו נותן טעם בתערובות כלל בטל ולפי זה מבואר דאינו חמור משאר דברים כ"א בענין ביטול בס' אבל לענין חד בתרי כיון דא"צ אלא ביטול הגוף ולא הטעם גם בדבר דעביד לטעמי' בטל ולפי זה יקשה בהא דפריך בביצה דף ל"ח ולבטל מים ומלח לגבי עיסה וכתב הש"מ ובפ"י דהקושיא הוא דלבטל חד בתרי דפשיטא דליכא ששים נגד המים והמלח ואפ"ה כיון דשם משום איסור תחומין אנו דנין ובאיסור תחומין ל"ש טעם כעיקר דטעם כעיקר ל"ש רק במידי דאכילה ע"ש ולפ"ז יקשה מאי משני התם רבא ואביי כל מידי דלטעמי' עביד לא בטיל הא כאן אין אנו דנין על הטעם רק על הגוף האיסור ואף אם עביד לטעם מהראוי שיבטל וכן הקשה בהא דאמרו בחולין דף וא"ו ולא גזרו על תערובות דמאי וכו' דמשמע דאף בפחות מששים לא גזרו כל שהוא בתערובות ואם כן מאי משני התם שאני שאור ותבלין דלטעמי' עביד הא לא אכפת לן בנו"ט ואף אם עביד לטעמי' למה לא יבטל והאריך בזה הנה לפע"ד היה נראה דענין מלתא דעביד לטעמי' דלא בטל הוא משום דכיון דנרגש הטעם הוה כמו שניכר האיסור דל"ש ביטול והרי גדולה מזו דעת הרא"ה דכלי שאפשר בהגעלה ל"ש ביטול דכל דנוכל להוציא האיסור הוה כניכר האיסור ועיין בש"ך סי' ק"ב ס"ק ח' ואם כן מכ"ש בעביד לטעמי' ונרגש האיסור הוה כניכר האיסור ול"ש ביטול ולכך בשלמא כשלא נרגש האיסור כלל בקדירה שפיר בטל ול"ש עביד לטעמי' אבל כל שנרגש ועביד לטעמי' אף דבאיסור תחומין או בתערובת דמאי דלא צריך ששים הוה כמו שיש טעם אבל כל שאינו עביד לטעמי' לא מקרי ניכר האיסור דהאיסור מכל מקום מעורב ואינו במציאת דבר בפ"ע אבל כל שעביד לטעמי' נרגש האיסור לעצמו ולא שייך ביטול ואם כן מיושב היטב קושיתו ודו"ק וזה לפע"ד טעם האיסור של מחמץ ומתבל ודבר המעמיד דאף באלף לא בטיל והוה כניכר האיסור ול"ש ביטול ובזה נראה דמהראוי שיאסור אף בא"מ דכיון דלא בטל בשביל דהוה כניכר האיסור ואם כן לא שייך ביטול. והנה נזכרתי שהפר"ח האריך בזה ומצאתי בסי' צ"ח ס"ק ז' שהרחיב הדיבור בזה ונהניתי עד מאד שזכיתי לזה בראשית ההשקפה וראיתי בספר נט"ש סי' ח"י שכתב להקשות על הח"י סי' תמ"ב ס"ק ט' שכתב דכל שנ"ט מותר אף דבר דעביד לטעמיה מותר וע"ז הקשה מש"ס חולין הנ"ל ומש"ס ביצה הנ"ל ולפמ"ש א"ש דדבר דלטעמי' עביד מהראוי שלא יבטל דהוה כניכר האיסור ודברי הח"י שהביא לא ידעתי מקומו והנה חפשתי בדברי הח"י וכפי הנראה כוונתו לס"ק ט"ז שם מ"ש על ספר ב"ה והמעיין יראה דאדרבא הח"י כתב בהדיא דלטעמי' עביד הוה כניכר האיסור וגם אם היה מתיר להשליך את הנאת האיסור לים המלח לאחר פסח גם כן לק"מ דשם לאח"פ דרק קנסא קניס פשיטא דלא מחמרינן כ"כ ודו"ק ומ"ש מע"ל להקשות בהא דפריך ולחלופי לא חיישינן והתנן הנותן לחמותו וכו' ומה קושיא הא ל"מ לתירוץ הראשון כיון דלא אמר עשי לי משלכי לא חיישינן לאחלופי וגם לתירוץ השני באמת דמאי אינו רק דרבנן וע"כ צ"ל דמה דחיישינן הוא משום דהוה כגניבות עכו"ם כיון דאסרוהו משום חשש איסור שבגופו ולפ"ז בשאור ותבלין דאינו רק משום דבר דעביד לטעמיה והא גופא אינו רק איסור דרבנן אם כן פשיטא דלא גזרו בספק לא ידעתי מה שח דהא קושית הש"ס הוא דגוף העיסה והקדרה ניחוש לדמאי ואם כן ל"ש לומר דלא גזרו על תערובת דמאי וע"כ לא אמר הש"ס רק למה דלא חיישינן לאחלופי ורק על השאור והתבלין דאמר לה עשי משליכי הוא דחיישינן שפיר אמרינן דהוה תערובות דמאי ולכך צריך לטעם דחשו לדבר דעביד לטעמי' משא"כ בזה וז"ב ופשוט ומ"ש לתרץ מ"ש התוס' במעילה דף כ"א דלבטל הפרוטה של הקדש ברובא וא"ל דהוה דבר שיש לו מתירין דהא אינו רק דרבנן וכתבו דמטבע חשוב ולא בטיל וכ"כ הכ"מ ליישב דברי הרמב"ם וע"ז תמה הפר"ח דאף אם נימא דהתוס' ס"ל דמטבע חשוב הוה איסור תורה מכל מקום אנן לא קי"ל כן ואם כן דברי הכ"מ תמוהין ועכ"ו בסי' ק' וע"ז כתב מעלתו דבאמת הכר"ו רצה לפרש דכל דלא בטל מדרבנן שוב מעל מה"ת אמנם התוס' שלא רצו בזה היא משום דהקדימו דר"ע דמחייב בהוציא הראשונה היא משום דר"ע מחייב בספק מעילות אשם תלוי וע"ז כתב דלפ"ז כל שבטל מה"ת ל"ש אשם תלוי דהא בעינן אקבע איסורא והרי כבר יצא מחזקתו הראשונה דהרי בראשונה היה איסור ודאי וכעת שנתערב בטל מה"ת רק מדרבנן לא בטיל והוה כעין מ"ש הר"ש דהיכא שהיה טומאה מה"ת ואחר כך יצא מחזקתו הראשונה ולא נשאר רק טומאה דרבנן ל"ש להעמיד על חזקתו הראשונה והוא הדין בזה ל"ש אקבע איסורא חתיכה מב' חתיכות אם כן זה לר"ע הוצרכו התוס' לחדש דמטבע לא בטל מה"ת אבל לדידן דצריך שיוציא כל הכיס והו"ל ודאי דרבנן ושפיר מעל מה"ת דכל דרבנן לא בטל ונעשה איסור מה"ת וכמ"ש הכר"ו הנה דבר זה הוטב בעיני לכאורה אבל לא עלתה בידו כהוגן שהרי התוס' הביאו הך דכריתות דף כ"ג דר"ע ס"ל דלא בעי חתיכה מבין שני חתיכות וכמ"ש רש"י שם בד"ה זה ואף אם נימא דס"ל כר"נ בדף י"ז ועיין קונטרס תפארת ישראל על הספיקות עכ"פ כל שהקבע בתחלה די וא"כ אף שיצא מהחזקה חייב ומ"ש ליישב קושית התוס' עפ"י דברי הרי"ק הובא בכ"מ פ"א מאה"ט דכל דלא בטל לענין משא לא בטל לענין אכילה והוא הדין בזה דהא לא בטל בשביל הממון הנה כבר האריכו בזה האחרונים דממונא ל"ש ביטול ועיין בק"ה המכונה תפארת ישראל ובשאר אחרונים ובאמת בממון שאין לו תובעים מבואר במהרש"א בביצה דף ל"ח דשייך ביטול ע"ש ואכ"מ להאריך.