שאלות ותשובות רמ״א · חלק צ״ה סימן כ״א

עוד שאלת במרדכי סוף ג"ה ע"א גבי מליחת חתיכה שיש בה חלב שפסק הא"ז דחתיכה נ"נ. וכתב שם הטעם משום דמסתמא החתיכה נמלחה תחלה לבדה ואח"כ אסרה שאר החתיכות. וקודם זה כתב דמסברא זו של רש"י פסק הא"ז כן וקשיא דידיה אדידיה. אע"ג דמצינו לתרוצי דמה שכתב והטעם משום דמסתמא כו' לאו דברי א"ז הם אלא דברי ה"ר שמואל. ועם כי פסק כדברי הא"ז דחתיכה נ"נ מ"מ לאו מטעמיה אלא הא"ז פסק כן מטעם סברת רש"י והוא מטעם דמסתמא וכו', אבל בשינוי דחיקא לא אשנינא לך. אך האמת כי הכל הוא סברא אחת כי כל מקום שאמרינן חתיכה נעשה נבילה הוי הטעם דחיישינן דאותה חתיכה היתה פעם אחת לבד כמבואר בדין טפת חלב שנפלה על החתיכה ונער וכיסה וכו'. ובלאו הכי לא הוי טעם לסברת רש"י דממה נפשך אם ס"ל דהטעם יוצא מחתיכה לחתיכה ביבש א"כ אמאי חתיכה נעשה נבילה לא יאסור שאר החתיכות. אלא ודאי דחיישינן שמא החתיכה היתה בתחלה לבד ונאסרה ואח"כ נתערבה ויצא הטעם מחתיכה לחתיכה ונאסר הכל. וא"כ זהו הטעם עצמו שאמרינן גבי מליחה. ומה שהוצרך לפרש הטעם גבי מליחה משום דהא דמשערין בס' גבי מליחה היא גופא חומרא גדולה דהא רוב הפוסקים ס"ל דסגי ליה בקליפה. וע"כ לא מסתברא ליה למימר להחמיר בו עוד ולחוש שמא היתה החתיכה לחוד אם לא מטעמא דמסתמא דמלתא כו'. א"נ דבמליחה אין דרך לנער בו החתיכות כמו בדברים המבושלים אלא שהם מונחים כל זמן המליחה במקומם בלי נענוע וליכא למיחש בהו שמא היתה החתיכה לבד פעם א' כמו בדברים המבושלים. ועל כן קאמר מסתמא דמלתא כו'. וא"כ שייך שפיר למימר דחתיכה נעשה נבילה כמו בדברים מבושלים, ומ"מ הכל חד טעמא הוא: