שאלות ותשובות רמ״א · חלק פ״ו סימן ו׳

תשובה דבר פשוט וברור הוא דאע"ג דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה מ"מ יוכל האדם לתפסן בידו למשכון עד שיפרע לו מה שחייב לו בעל השטר וכדאיתא בהדיא בתוספות פרק הכותב (דף פ"ה) גבי ההיא איתתא דהוו מפקדי גבה מלוגא דשטרי אתו יורשים קא תבעי ליה מינה וכו', וכתבו התוס' אע"ג דתפיס שט"ח לא מהני לגבות החוב דלא עדיפי ממסירה אלא דע"י כך יוכל לתפסו שיפרע לו דהוי כמו משכון, וכן כתב שם הרא"ש והרי"ף וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל קי"ו סימן ח' לענין יתומים שמצאו שט"ח בידם וז"ל ולא אמרינן אם היה אביהם קיים היה אומר מעות הלויתי עליו למלוה אע"פ שאינו יכול לגבות זה השטר מן המלוה כיון שאין בידו מסירה וכתיבה מ"מ אדם עשוי להלוות מעות לחבירו על שטרות שלו כי לא יוכל האחר לגבות מעותיו בלא שטרותיו כההיא דפרק הכותב גבי ההיא אתתא וכו' עד דאם היה אביהם קיים הוה מצי למיטען הכי מכל מקום טענה זו לא טענינן ליתומים דמילתא דלא שכיחא היא כו' שמעינן דיוכל אדם לומר הלויתי על שטר שהוא תחת ידו ויוכל לתפסו למשכון וכן הוא בטור ח"מ סי' ס"ה בהדיא, ואע"ג דבתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' ס"ד בטור ח"מ משמע דלא יוכל למימר דבמשכון בא לידו כמו שלא יוכל למימר לקוחין הם בידי ומוכח לה ממעשה דההיא איתתא דאי לאו הכי הוה מהימנא במיגו זו דמחיים תפסה, התוס' והרא"ש לית להו דברי הרשב"א שהרי תירצו התם טעם הא דלא אמרינן מיגו זה ולכן אין לחוש לדברי הרשב"א במקום התוס' והרא"ש והטור דפסקו בהדיא דיוכל לומר למשכון תפסתיו כ"ש דטעמן ונמוקן עמהן שחלקו בין טוען משכון הוא בידי לטוען לקוח הוא בידי והרשב"א כתב סתמא דמ"ש, והוכחות הרשב"א כבר תירצו התוס' שפיר דלא אמרינן מיגו למפרע כדאיתא התם בתוספות וההיא סברא אמרינן בכל מקום. לכן אין לזוז מדבריהם כ"ש דאין מוציאין השטר מיד המחזיק כו' דהמוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לומר קים לי כתוס' והרא"ש והטור: