שאלות ותשובות רמ״א · חלק פ״ב סימן ב׳

בהיות דנהיגו תמן דלא שאל זעירא בשלמא דרבה, נוסף לזה למרחק הדרך לא זכיתי לשלוח לפני מכתו"ר מנבכי ים לבקי בהלכה. והמה מברכות הניחו לי ברכה. ולאורך הלכתי חושך והעלותך נרותי. ואם מעט שמן אשר בצפחת אך היום הזה ממחיצתי יצאתי. כי הציקתני רוח בטני לבא להתחנן לפני הודו והדר תורתו תורת ה' תמימה לבל יהא לך אדוני למשא שאלתי ובקשתי. את פניך פני אלהים אבקש להטות אזנך אל שאלתי. כי תורה היא וללמוד אני צריך ולמען ספר את כל הקורות. אגיד מראשית עד אחרית. הן אמת כי זה ימים רבים נתקשרו קהלה קדושה אשכנזים וקהלה קדושה הגריים אשר פה פליבנ"א, וז"ל הכתב נחנו ח"מ יחידים מקהלה קדושה אשכנזים ויחידים מק"ק בודון יצ"ו הבאים על החתום נתקבצנו יחד ונתקשרנו בקשר אמיץ וחזק בשבועה דאורייתא כל אחד לדעת חבירו וכולנו לדעת אחת להיותנו יחד באגודה אחת באהבה ואחוה ושלום ורעות ועשינו חברה אחת שנינו הנקראים חברה של גמילות חסדים לגמול חסד עם החיים ועם המתים וכו' וכעת נראה לב' הקהלות שיותר טוב להיות כל קהל וקהל לבדו ורוצים להתיר השבועה, ועתה ילמדנו רבינו האם נאמר ששבועה זו הוי על דעת רבים ואין לה התרה כ"א לדבר מצוה מי אמרינן הואיל והנשבעין הם רבים הוי ע"ד רבים דמסתמא כל אחד על דעת חבירו נשבע כאשר כתב מהר"י קולון בשורש קפ"ב וז"ל, ועוד חוששנו לזה משום נשבע ע"ד רבים דפשיטא דאין לו התרה אם לא לדבר מצוה שהרי כל אחד ואחד מארבעתן ע"ד חבירו נשבע וכו' עד אלא שמעט אני חוכך בדבר ממ"ש הרמב"ן בחרמי צבור שלו (נדפס בסוף ספר כלבו) שהאריך בתחילה בענין מה שנוהנין שהקהל עושין התקנות בחרם וכשנמלכין להתיר עומד ש"ץ ואומר הותר החרם וכו' וכתב שוב וז"ל ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם וכו' הרי נהגו עכשיו להחרים ולהשביע על דעת המקום ועל דעת הקהל והוה ליה על דעת רבים וקי"ל נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה לעולם לדבר הרשות עכ"ל, ולפי סברא שאמרנו יקשה למה להרמב"ן לתלות קושייתו במה שנהגו עכשיו להשביע עד"ר תיפוק ליה דכל מה שמחרימים הקהל לצורך הקהל ולתיקונו וכל אחד מהם מסכים לחבירו וצייתי לו ונכנס בחרם דחשיב עד"ר דכל אחד מהם ע"ד חבירו קבל החרם והשבועה, ומ"מ קצת יש לתרץ דלרווחא דמילתא נקט הרמב"ן דעכשיו נהגו כן ומשל לדייג ששולה דגים מן הים וכו' עכ"ל מהר"י קולון ז"ל. הרי שחושש מהר"י קולון שבהיות הנשבעים זה לזה רבים הוי השבועה עד"ר שמסתמא ע"ד חבירו נשבע או דלמא הכא שאני שכתב בהדיא כל אחד ע"ד חבירו שהוא מורה ליחיד ואם איתא דעל דעת רבים נשבעו היה להם לכתוב ע"ד חביריו דהוה משמע רבים כפשוטו ומדנקטו ע"ד חבירו משמע שכל כוונתם לא היה אלא שלא יהיה עד"ר ויהיה לה הפרה. ואנכי הצעיר בהורמנא דמר אידון לפניך בקרקע דרך משא ומתן כתלמיד הנושא ונותן לפני רבו, אמינא דאם לא דמסתפינא ממהר"י קולון פן ירוץ את גולגלתי ח"ו ה"א דכל היכא דמחרימים הקהל לצורך הקהל ולתיקונו לא הוי עד"ר היפך מה שאמר מהר"י קולון וראיה מהרמב"ן שהביא מהר"י קולון עצמו מחרמי ציבור שלו והבאתיו לעיל, ואע"פ שכתב מהר"י קולון שיש לתרץ קצת שדומה לדייג כו' לא נהירא לי שהרי כתב הרמב"ן בתשובה והביאו הבית יוסף טור יו"ד סי רנ"ח וז"ל, וכתב בתשובה להרמב"ן על ציבור שהסכימו יחד על ענין אחד ונשבע כל איש מהם עליו ואח"כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועה דעלמא ויתירו להם ג' אנשים וכו' וע"ש. ואם איתא דס"ל להרמב"ן דכל היכא שמחרימין ומשביעין הקהל לצורך הקהל ולתיקונו הוי עד"ר איך יתירו להם אנשים הרי אין לו הפרה כ"א לדבר מצוה, ואין לומר דהכא לא היה לצורך הקהל ולתיקונו הילכך לא הוי עד"ר ויש לו הפרה דא"כ למה נשבעו אם לא היה לצורכם ולתיקונם. וכי תימא מה שכתב הרמב"ן בתשובה שיתירו להם ג' אנשים היינו לדבר מצוה זה לא יתכן מתרי טעמי, חדא שהיה לו לפרש כי אין דרך הפוסקים לסתום כי אם לפרש, שנית שכתב אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם וכו', והלא אין לך פתח וחרטה גדולה מדבר מצוה דמסתמא ניחא להו, ועוד הרי פירש"י בהדיא (גיטין דף ל"ו) דלא מקרי עד"ר אלא כשיאמרו לו הרי אנו מדירין אותך עד"ר, והמרדכי כתב (פ' השולח) והיינו עד"ר כשאומר לרבים על דעתכם אני נודר או אפי' שלא בפניהם כשאומר ע"ד פלוני ופלוני דהיינו ג', וכתב הטור ביורה דעה (סי' רכ"ח) שבספר מצות בשם ר"ת שאם נדר בפני ג' אנשים אפילו לא פרט אותם אלא אומר סתם על דעת רבים אין לו הפרה דמסתמא על דעת אותם רבים שהם בפניהם נדר. הרי לך שכשלא אמר על דעת רבים או על דעתנו או יאמר לפניהם על דעת רבים לא הוי על דעת רבים, וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות שבועה) וז"ל אחד הנשבע בינו לבין עצמו או הנשבע לרבים וניחם הרי זה נשאל ומתירים לו וכן פסק הסמ"ג (חלק לא תעשה מצוה רמ"ב) והטור יורה דעה (סי' רכ"ח) ואין נראה לחלק בין נשבע לרבים שלשם הרבים לא נשבעו ולכך לא הוי על דעת רבים עד שיפרוט אמנם כשנשבעים רבים להדדי מסתמא על דעתם נשבעים דמאי שנא יחיד הנשבע לרבים נימא דמסתמא לדעתם נשבע, ועוד הלא כתב הריב"ש בתשובת שאלה סי' ש"ע וז"ל, על ששאלוהו חכם שנשבע לקהל לעמוד שם ועתה מתחרט אם ב"ד מתירין וכו' יעויין שם, והאריך ריב"ש בתשובה וסוף דבריו ואפי' לדברי רבינו תם ז"ל הנה אתה מקבל טובה שהרי כשנשבעת להם לא נשבעת להם בחנם אלא שהיו תנאים בין כבודך ובינם וגם הם נתחייבו לך באיזה דבר וכו' יעויין שם. ומסתמא נשבע הקהל ג"כ לו על מה שנתחייבו לו ואם איתא שכשרבים נשבעים להדדי הוי ע"ד רבים למה לו לריב"ש להאריך ולומר דהם עשו לו טובה תיפוק ליה דהוי על דעת רבים או לפחות יאמר שאין להתירו משום דהם עשו לו טובה וגם שהוא על דעת רבים וגם השואל נראה מתוך דברי ריב"ש שלא היה קטיל קני באגמא ולמה שאל אם ב"ד מתירין שלא בפניהם תיפוק ליה דהוי על דעת רבים, ובר מן דין הלא כתב הריב"ש בסי' קע"ה וז"ל ומתשובת הרשב"א ז"ל נראה שאפילו אמרו על דעת רבים שמן הדין אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בחרמי צבור מתירין הם עצמן אפילו לדבר הרשות ואם איתא לסברת מהר"י קולון הנ"ל מאי אפי' אמרו על דעת רבים והלא כל חרמי צבור הם על דעת רבים, ודוחק לתרץ שכולם היו דיינים. ובר מן דין ובר מן דין נראה לע"ד להביא ראיה מן הגמרא היפך סברת מהר"י קולון דגרסינן בגמרא (גיטין דף ל"ו) אמר אמימר הילכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה עד"ר אין לו הפרה, ועתה קשה לי לסברת מהר"י קולון אמאי נקט אמימר על דעת רבים אין לו הפרה לפלוג וליתני בדידה אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה נדר שנדרו רבים להדדי אין לו הפרה משום דהוי על דעת רבים וכ"ש על דעת רבים דהשתא ליכא למיטעי מידי ולמימר שהייתי אומר כל נדר שנדרו רבים אין לו הפרה ואע"פ שהיה מאריך יותר בלשונו מכל מקום יותר טוב שיאריך בלשונו משנטעה בדבריו ונאמר שדוקא כשאומר על דעת רבים אין לו הפרה אבל אם רבים נשבעו להדדי לא הוי על דעת רבים שהרי אמימר אמורא הוה וצריך לפרש דבריו וא"כ בנדון דידן שלא פירשו על דעת רבים לא הוי עד"ר ויש לו הפרה לסברת כל הני רבוותא הנ"ל: