שאלות ותשובות רמ״א · חלק ע״ט סימן ה׳

על דבר המראת האווזות בשבת נראה לי דשרי ע"י נכרי, אע"ג דגרסינן פרק מי שהחשיך (דף קנ"ה ע"ב) אין ממרים את העגלים אבל מלעיטין ומהלקטין לתרנגולים וכו' ומפרש בגמרא איזו המראה ואיזו הלעטה אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה לחזור הלעטה למקום שיכולה לחזור רב חסדא אומר אידי ואידי למקום שאינה יכולה לחזור והמראה בכלי והלעטה ביד ואמרינן התם תניא כוותיה דרב יהודה כו' וכן הרי"ף והרא"ש לא הביאו רק דברי רב יהודה וא"כ שמע מינה דאם מכניס המאכל למקום שאינה יכולה לחזור מקרי המראה דאסירא. ופירש"י התם דמה דשרי בתרנגולים שרי בעגלים אלא דגבי עגלים מקרי הלעטה וגבי תרנגולים מקרי הלקוט. ואין להקשות על פירוש רש"י אמאי קתני אין ממרים העגלים ולא קתני גבי תרנגולים דיש לומר דבזמניהם לא היו רגילים להמרות העופות ולכן דבר בהווה והוא הדין תרנגולים, ומכל מקום שמע מניה דאם מכניס המאכל כ"כ לתוך גרונה שאינה יכולה להחזיר מקרי המראה ואסורה (וכן כתב הרמב"ם סוף פרק כ"א דהלכות שבת). מכל מקום נראה דשרי ע"י נכרי. חדא דאמרינן (שבת דף קנ"ו) בסוף אותה שמעתתא לוי אשכח לגבל דבי נשיאה דקא גביל לתורא בטש ביה אתא אבוה אשכחיה א"ל הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב ומנו רבי ירמיה בר אבא גובלין ולא מספין ודלא לקיט בלישניה מלקיטין ליה וכו', ופירש"י דלא לקיט בלישניה עגל קטן שאינו למוד לאכול. ונראה דזה דקאמר ודלא לקיט בלישניה מלקיטין ליה דר"ל אף הלקטה דבעגל אחר אסורה דהיינו שאינה יכולה לחזור דאי לאו הכי אפי' לקיט בלישניה נמי שרי הלעטה במתני' דהיינו שיכול לחזור דאין לומר דמתני' מיירי נמי דוקא בעגלים דלא לקטי בלישנייהו דהא דומיא דסיפא קתני נותנים מים לפני אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיאות ועוד דקתני בגמרא מהלקטין לתרנגולים וא"צ לומר שמלקיטין ואין מלקיטין ליוני שובך ויוני עלייה ומפרש בגמרא אליבא דרב יהודה דהלכתא כוותיה מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה קמיה ויוני שובך ויוני עלייה משדי קמייהו נמי לא משום דאין מזונותן עליך אבל אווזים ותרנגולים מזונותן עליך, וא"כ מיירי בדיכולים לאכול דומיא דיוני שובך ויוני עלייה דיכולין לאכול ומשום הכי אין נותנין לפניהם מזונות דיכולין לפרנס עצמן. וא"כ ש"מ דיכולין לאכול נמי שרי הלקטה בעופות וה"ה הלעטה בעגלים וא"כ אמאי נקט דלא לקיט בלישניה אלא ש"מ דבלא לקיט בלישניה שרי אפילו המראה שאסורה במקום אחר והיינו שמכניסו למקום שאינה יכולה לאכול, ואע"ג דנקט מלקיטין ולא נקט מהלקיטין לאו דוקא קאמר דהא על כרחך צריך ליתן לו המאכל לתוך פיו דהא לא רגיל לאכול וא"כ אמאי נקט מלקיטין דפירושו דשדי קמיה כמו שמפורש לעיל וה"ל למנקט מהלקיטין, ובספר הרי"ף כתוב מהלקיטין, וא"כ קשה דהא הלעטה שהיא דומיא דהלקטה בכל עגלים שריא אלא ש"מ דלאו דוקא קאמר מלקיטין אלא ר"ל דמאכילין אותו באיזה דרך שאפשר ואם אוכל דרך שמכניסו לתוך פיו עושה ואם אינו אוכל בדרך זו מאכילו בדרך המראה, כן נ"ל על פי סוגיית הגמרא. וא"כ בנדון דידן שאומרות הנשים שהאווזות שהורגלו כבר בהמראה אינן אוכלות בדרך אחר ואף אם יתנו אוכל לפניהם אינן אוכלות רק בהמראה כמה שלמדו כבר נראה דשרי דומיא דעגל דלא לקיט בלישניה. אמנם לפי זה צריך דקדוק אמאי לא חילק בטור או"ח סי' שכ"ד ולא הרמב"ם פרק כ"א מהלכות שבת בין לקיט בלישניה או לא לקיט בלישניה דכתב סתמא אין ממרים העגלים אבל מלעיטין ולפי מה שכתבתי היה לו לחלק. ואפילו אם נחמיר לאוסרו על ידי ישראל ע"י נכרי מיהא שרי משום צער ב"ח דלא גרע מחליבת הבהמות בשבת ע"י נכרי שהתירו הפוסקים מכח צער ב"ח אע"ג דהתם הוא איסור דאורייתא כל שכן בענין המראה שאין בה שום מלאכה רק עובדא דחול. אמנם נראה דאין להמרות בשבת רק פעם אחת ע"י נכרי דבזו נסתלק ממנה צער של רעבון ובהכי סגי: