שאלות ותשובות רמ״א · חלק כ״ח סימן ג׳

ועכשיו אשים פני נגד החולק דאף אם נודה לו בטעותו אין שייך לחלוק בדבר כזה ולמהדר עובדא שכבר הורה המורה באיסור דרבנן וסמך על רוב המקילין ופסק כדברי הפוסקים המפורסמים ובודאי שדבר חומרא זו אי אפשר לבררו בשיקולא וטריא דגמרא רק חשש חומרא בעלמא ואיך יחלקו בזה ולא יחושו למה שאמרו בירושלמי והביאו בנימין זאב, חכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור. וכן משמע מהרא"ש (פ"ק דע"ז עיין ש"ע סימן רמ"ב בי"ד) ובודאי שעל ענין כזה נאמר. ועוד אמרו פ"ק דחולין (ו'.) דבדבר דרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כמו שמביא שם מעשה דתערובת דמאי כו' ועוד אמרו בדרבנן הולכים אחר המיקל. איני רואה בחכם זה אלא שחפץ להשיג ולא להורות. ואי טען משום מנהגא אינו מנהג שמתפשט ברוב המקומות ואי חכם אחד הורה כך לשעתו לא מיקרי מנהגא כמו שהאריך בזה בתשובת מהרי"ק. ומי יודע הוראת החכם ההוא אם לא צורך שעה היה ולא שבקינן גמרא ופוסקים שלנו לילך אחר שיתה בטילה שלהם. (וכן הסכים בזה מהר"ם פד"ו ובנו מהר"י פד"ו דאין לחוש לדברי המחמירים ואין לאסור אלא אותה חתיכה. כן נ"ל). הכותב והחותם בי"א ימים למב"י שנת שי"ט. נאום משה בן לא"א ישראל שלי"ט הנקרא