שאלות ותשובות רמ״א · חלק י״ח סימן ד׳

אכן כי דייקת שפיר ומעיינת בשמעתא נראים דברי השאלתות עיקר, דדבר תימה הוא לפירוש רש"י שבתחילה אמר ותמה על עצמך כו' כלומר שבדוחק גדול התירו להרחיק החפיפה כו' ובמסקנא יאמר שלכתחילה עדיף להרחיק החפיפה מן הטבילה ולחוף ביום היכא דאפשר הפך העניין, ע"כ נראה כפירושים שפירשו המסקנא כפירוש התימה שאמר בתחילה שלא להרחיק החפיפה מן הטבילה כלל אם לא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר טוב יותר לחוף בלילה ולא קשה מסוגיא דלעיל דמשמע דלכתחילה אסור וכן היה נוטה דעת בני הישיבה, מזה לא קשה מידי דאפשר לא ידעו הא דשלח רבין משמיה דר' יוחנן כו' דלא עדיפי מרבא שטעה בזה ואמר הדברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי כו', אכן לפירוש ר"ת דפירש שלא איירי כלל בימי החול באיסור חפיפת שחרית או איסור חפיפת לילה יש מקום לחלק ולומר שמשמע שאסור לכתחילה כדפרישית, אכן נראה בעיני שפירוש ר"ת שפירש דלא איירי כלל בימי החול רחוק מאוד דא"כ היה לו לומר ותמה על עצמך היאך חופפת בע"ש וטובלת במו"ש מאחר דבהכי איירי הסוגיא ולא איירי מחול כלל, וכ"ש דקשה מסתמא דתלמודא דקאמר והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה ה"ל למימר והילכתא אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת דהא שקילותא וטרותא דתלמודא דלעיל מיניה בהאי לישנא איירי, ע"כ נראה דלא כפירושו וראייה לדברי שהרי המרדכי הביא שני הפירושים ופירוש ר"ת לא הזכיר וכן רבינו נסים בפירושו לא הזכירו, והנה תלמידו של ר"י נמי לא הזכירו, ומאחר דפירוש ר"ת ליתא א"כ כבר הוכחתי דבטלו דברי רש"י נגד דברי השאלתות, ואף שתלמיד כמוני אינו ראוי להכריע בין הקדמונים אכן מאחר שכתבו האחרונים בכמה מקומות שאין לסור מדברי השאלתות שרוב דבריהם דברי קבלה ג"כ אלך בעקביהם ולא אזוז מפירושם ובפרט מאחר שהרי"ף והרמב"ם תפסו דבריהם וא"כ בטלה זכותו של החולק, אכן יש לו למצוא זכות ממה שכתב הסמ"ג ולכל הפירושים נשים שלנו שחופפות ורוחצות בחמין עד הערב וטובלות בלילה שמנהג כשר הוא, ומדקאמר מנהג כשר הוא משמע שכך נהגו וקבלו חומרא על עצמן וא"כ אין לסתור ממנהג אפילו בדיעבד היכא שאפשר שהרי מצינו כמה חומרות שהחמירו בנות ישראל על עצמן כגון טיפת דם כחרדל כו' ונקרא בתלמוד חומרא דר' זירא משום שהוא פירסם החומרא שלהן וזו היא חומרא יתירה יותר ממה שהחמירו עליהם חכמי ישראל שבתחילה לא תיקנו להחמיר יותר ממה שתיקן רבי בפ' אחרון דנדה (דף ס"ו) ראתה יום אחד תשב ששה והוא שנים ששה והן שלשה שבעה נקיים וכמעט שהספיק להם תקנה זו ואפ"ה חששו בנות ישראל והחמירו על עצמן לישב שבעה נקיים אפילו על טיפת דם כחרדל כמו שביאר המ"מ וכל חכמי הדור תפסו גזירתו עד היום הזה ולא מצינו מי שפקפק ח"ו בזה, ואין לומר מאחר שהנשים קבלו חרטה על מנהגם נמצא שיש עתה מנהג בטעות ובודאי אתה רשאי להתיר להם המנהג ע"י חרטה כמו שכתב להדיא האשר"י בפרק מקום שנהגו, הא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שאי אתה רשאי להתיר בפניהם היינו בלא חרטה משום לא יחל דברו אבל החכם יכול להתיר בחרטה ופתח וא"כ אין לך פתח גדול מזה משום חשש הרגש טבילה כו', זה אינו, חדא דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו בו כל ישראל וקבלו עליהם אי אפשר להתיר כמו שאי אפשר להתיר חומרא דר' זירא משום דהוי דבר שנאסר במניין שצריך מניין אחר להתירו ואי אפשר להתקבץ כל הגולה כאחת להתיר הדבר ואם כן איך יבא מקצת העם להתיר האיסור ע"י סיבה וחרטה שפגע בהן מה שנתפשט ונאסר לכל ישראל, אכן אי דייקת שפיר תמצא להדיא שלא כיון הסמ"ג במה שכתב מנהג כשר הוא להיות המנהג כשר וחזק לילך ביום למרחץ ולחוף ולא להמתין עד הלילה, אלא כלומר מנהג כשר הוא שרוחצות עד הלילה ואינה הולכת מן המרחץ קודם הלילה שזהו אסור לזוז ממנהג אלא היכא דלא אפשר, כגון בע"ש: