שאלות ותשובות רמ״א · חלק י״ח סימן י״א

והנה אעתיק מעשה שבא לידי שחכם אחד רצה לפסוק שהולד פגום מן הנדה לדעת הרמב"ם והשבתי לו על ככה. וז"ל החכם, מאחר שכתב הרמב"ם בפט"ו מביאות אסורות איזהו ממזר הבא מן הערוה חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר כו', משמע שפגום הוא לכהונה מדכתב אינו ממזר כלומר אינו ממזר להיות פסול לבא בקהל אלא פסול לכהונה, ומה שכתב הרמב"ם גופיה בפרק י"ט אין הולד חלל מנדה היינו שאין עליו איסור חללות כגון שיהא איסורו איסור עולם או שיהא חלל ממש אפילו הוא זכר דהא אפילו כהן הבא על אשתו נדה אינו עושה חלל לפי שאין תלל אלא מאיסורי כהונה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ז) אבל פגום הוה כגון שאם היתה בת פסולה לכהונה דומיא דהא מסקינן (לקמן) בפ' החולץ (דף מ"ד:) הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום, ומפרש דהכל מודים דקאמר ה"ק אפילו ר' יהושע דאמר אין ממזר מחייבי כריתות פגום מיהא הוי קל וחומר מאלמנה לכ"ג, ופירש רש"י פגום כגון אם היא בת פסולה לכהונה כמו חללה, ואף דגבי נדה איכא למיפרך מה לגבי אלמנה שהיא עצמה מתחללת מה שאין בנדה וכדאיתא התם בסוגיא כל היכא שהיא אינה מתחללת בביאה ליכא למילף מאלמנה לכ"ג מ"מ מאחר דקי"ל יש ממזר מחייבי כריתות אלא שמגזרת הכתוב אימעיט בנדה שיהא קידושין תופסין בה ואין הולד ממזר איכא למימר דלא אימעיט אלא ממה שאין קידושין תופסין בה ולענין ממזר אבל לעולם לא גרע מאלמנה לכ"ג והולד פגום ע"כ, והשבתי לו דע"כ לא עלה על דעת הרמב"ם להיות הולד פגום לכהונה דא"כ למה ליה למכתב גבי דין ממזר הולד פגום וגבי דין חללים כתב הולד כשר ואינו חלל אדרבה לשם הוה ליה למכתב הולד פגום ואינו חלל מאחר דקאי באיסורי כהונה ואין שייך בדין ממזר כלל. ועוד תדע הולד אינו פגום דהא היא עצמה שעשתה עבירה אחת מחייבי כריתות ומצינו שכל חייבי כריתות נתחללה בביאה להעשות זונה ופסולה לכהונה והוה לן למימר נהי דמיעט קרא בנדה דתפסי בה קידושין ולא נעשית זונה ממש שיהיו בניה הבאים מן הכהן חללים מכל מקום פגומה היא לכהונה אפ"ה אמרינן מאחר דמיעט קרא נדה משאר חייבי כריתות שהרי תפסי בה קידושין א"כ לא נפגמה כלל ולא פסלה כאשר כתב הרשב"א בתשובה, כ"ש הולד שאינו נפגם, ואדרבה מצינו גבי כותי ועבד הבא על בת ישראל שהיא נפגמה לכ"ע והולד אינו פגום למקצת אמוראי כ"ש היכא שהיא לא נפגמה שהולד אינו פגום, ועוד מדכתב הרמב"ם הולד כשר ואינו חלל ולא די לו במה שכתב אינו חלל משמע דכשר ממש אפילו לכהונה. אלא בודאי הולד פגום ומקולקל קאמר והוא מעזי פנים דהיינו המורדים ופושעים כדאיתא בנדרים (דף כ':) וכדמוכח מההיא עובדא דרבי עקיבא במסכת כלה, וכמו שכתב הטור בני נידוי פירוש בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה כו' וי"מ בני נידוי ממש כו' ובסוף כתב בכל אלו פגום הולד ונקרא פושע ואף שהרמב"ם בפרק כ"א מאיסורי ביאה לא קחשיב אלא בני נידוי ממש אפשר דס"ל דכ"ש הוא וקחשיב בכלל בני תשע שהרי הוא בא מאיסורי כרת ואינו דומה לכל אינך שאין בהן איסור ממש אלא שפוגמין הולד ע"כ, והודה החכם לדברי ויתר חכמים הסכימו עמדי ע"כ. ובודאי זה החכם מהר"ז מכלל כעס בא לכלל טעות שלא ירד לעומקה של הלכה, ומה מאוד תמה אני על החכם מהר"ז אשר שמעתי עליו שהוא איש ירא אלהים וחסיד ולא ירא לשלוח יד במשיח ה' ולא חש לכבוד הזקן ובנו אשר הם גדולי הארץ בחכמה ובמנין וכל בני המדינה סרים למשמעתם ודרש שלא בפניהם להרוס תקנתם ודובר עליהם סרה, ואם אורייתא דהוה רתחא ביה היה לו לקנאות סופרים ולהתוכח עמהם בהלכה על מה עשו ככה ומתוך דברי והיה מתרווחא שמעתא ועשייתו שלא בפניו הוא כמוציא לשון הרע, כי אינו רחוק ממה שכתב הגהות מיימוני מי שאומר לחבירו שהדיין עשה לך שלא כהוגן כו'. גם לא חש לעונש דההוא תלמידא שבא לקפח הזקן ר' טרפון במסכת מנחות כו', רחמנא ליציל ליה מההוא עונשא כי גברא רבא הוא, גם מה שהחזיר הנשים אחר ברכו וביטל עונתם עבירה גדולה הוא בידו וצריך כפרה ויהושע ע"ה נענש על זה שביטל ישראל לילה אחד מפריה ורביה וחכמינו הקילו בענין החפיפה היכא דלא אפשר לכל הפירושים ולא דחו הטבילה עד למחרתו, וחלילה לומר שנשתבש בזה שסבר מאחר שאמרו הקהל ברכו שהוא לילה אף לענין חפיפה שהרי מנהגא לא תלוי בקריאת יום או לילה או שייך ליום שלפניו או לאחריו אלא כדי שיהיה קודם לילה כדי שלא תהא מהומה לביתה, אלא בודאי שחשש החכם להחמיר ובא לעשות משמרת לדבריו וגזר אחר ברכו אטו לילה, אכן יש לתמוה כי מי הוא זה ואיזהו שיכול לתקן תקנות מעצמו בלי קבוצת חכמים ולומר שאם לא תכנס לבית המרחץ קודם ברכו ששוב לא תכנס והנשים לא נהגו אלא להכנס למרחץ בעוד הוא יום ולא הקפידו על תפלת הקהל. ואי לדידי ציית ההוא החכם יחזור מדרשתו ויאמר במקום שדרש ברם הדברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי דלא עדיף מרבא ע"ה ויאמר ברבים שדיבר סרה על הגדולים דהיינו ה"ה מהר"ר מאיר ובנו אשר קם תחתיו ה"ה מהר"ר יהודה ועיניו לא ראו מה שראו עיניהם ולא ידע שהיתה תקנתם מימות הזקנים אשר בארץ מ"כ, דהיינו הגאון מהר"ר יודא ובנו הגאון מהר"ר אברהם מינץ ז"ל, ויתחרט על מעשיו ויודה ולא יבוש ע"כ, ואח"כ ילך לבית הזקן ויפייסנו כראוי שלא יכוה בגחלתו, ובזה יתהלל לעיני כל ויראו ענותנותו וישמחו ויאמרו אשרי הדור שהקטנים נשמעים אל הגדולים ואז שב ורפא לו: דברי