שאלות ותשובות רמ״א · חלק ט״ז סימן ג׳

ואם באת לחלק דוקא במעשה דההוא כהן דהיא היתה שונאת אותו כמוכח בשאלה הנ"ל והיתה נותנת עיניה באחר (ומלאה) לבה לעשות כל זאת כדי להוציאה כמו שמצינו חילוק זה במהרא"י סימן רכ"ב ע"ש, אבל בנדון דידן לא שמענו מבעל שאמר עליה שהיא היתה שונאת אותו א"כ אין הנדון דומה לראיה. מ"מ אנו רואין שגם מהרא"י מביא ראייה מהא לאותו מעשה דאשת כהן שהיתה משכרת כו' ע"ש, ואף ראיתי עדות אחד מן העדים הנ"ל שהוגבה בב"ד בסיון שי"ח לפ"ק שכתוב בו שהאחד מהעדים הנ"ל שנקרא פוקש אמר בפני ב"ד בת"ע שכל מה שאמרתי, לא אמרתי בת"ע רק פעם אחת הייתי יושב בחבורה וז"ל בל"א (מיך האט גיפירט ר' יהושע איין מאל הנויף אין שמעלקיש שטיבל דא זיינן זיא גיזעשן אונ' האבן גיצעכט וויין דא האב איך מיך אויך גיזעצט אונ' האב מיט זייא גיגעשן אונ' גיטרונקן דא האבן מיר גירעט פון מרדכי צמחש אונ' פון זיינר טאכטר אז מען רעט אויף איין שונא איבר איינר צעך אונ' איך האב גירעט אויף דער צעך פיל ווארט אונ' אויך אם עק פון טיש איז גיזעשן ר' יהושע אונ' האט גישריבן איך האב ניט גווישט וואש ער שרייבט עש מאג זיין דז ער מיין ווארט האט אן גישריבן וואש איך האב איבר דער צעך גירעט אבר מען האט מיך נימר בייא חרם גיפרעגט איך האב אויך ניט בת"ע גיזאגט אונ' זונשט האב איך נירגש נישט גיזאגט נייערט איבר דער צעך אז דער סדר איז אז שונאים ריידן פון איינם אבר איך ווייש נישט בייז פון מרדכי טאכטר, זאת עיקר העדות), א"כ מאחר שהעדות הראשון לא היה בפניה וגם לא בב"ד כהוגן וכתיקון קהלה שכתבו הגאונים שישבו על הדין שהם יודעין בבירור כל זה, אין בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מאחר שאין בגביית העדות ראשון ממש כמו שהביאו הגאונים בשם רבי מנחם הארוך עיין בב"י (סימן כ"ח בח"מ) ובתשובת הרא"ש בראיות אחרות, ומאחר שאין עדות הראשון נגבה בב"ד כראוי וכנכון וכתיקון הקהלה אין בה חשש, גם באותה שעה לא היתה עדות מקויימת ואף אם עכשיו בא לקיים אין חוששין לקיומו, בפרט מאחר שכבר התרה בו ר' מרדכי הנ"ל בתרי שמשי פראג כמה פעמים וגם כבר נבררו ביניהם תלתא גברי מהימני בפ"ק פראג לגבות בפניהם כל העדיות ולפי משמעות ק"ס ולכן בודאי אין בהם ממש. א"כ גם אין בו משום כיון שהגיד כו' ויכול לחזור מדבריו הראשונים מאחר שהיו חוץ לב"ד כמו שמוכיח בס"ה ובכמה מקומות, ואין לי להאריך בזה, ולפי זה אין עדותו עדות ובטל מעיקרא א"כ אין כאן אלא עד אחד ועד אחד אינו מהני אפילו בזנות עצמו אלא לאחר קינוי וסתירה כדאמרינן בקידושין (דף ס"ו ע"א) וכן הסכימו כל הפוסקים כ"ש בדבר מכוער דלא מהני אף אם היה דבר מכוער טוב, מ"מ לא מעלה ולא מוריד מאחר שאין בה שום קינוי שלא מצינו בשום טענה שקינא לה בלשון אל תסתרי עם פלוני אפילו בינה לבינו. וזה הלשון היה מועיל כמו שכתב בתשובת מהר"ר יעקב ווייל סימן ח' והמיימוני ג"כ הביא דבר זה לפסק הלכה פכ"ד דאישות דזה הלשון מועיל אפילו בינו לבינה, וז"ל רבי יעקב ווייל ז"ל דוקא שאמר לה בלשון זה אל תסתרי עם פלוני אז הוי קינוי לאוסרה בסתירה אבל אי לא אמר בלשון זה אלא אמר לה אל (תסתרי) [תדברי] עם פלוני לא הוי קינוי כדאיתא במתניתין פ"ק דסוטה דאל תדברי עם פלוני לא הוה קינוי ואם לא קינא לה הבעל אז אפילו אם העד נאמן עליו כבי תרי אינו אוסרה עליו דאין האשה נאסרת על בעלה בלא קנוי וסתירה ובדבר מכוער רק בעד טומאה ממש אי מהימן עליו כבי תרי כמו שכתוב בתשובות מיימוניות בהלכות אישות פכ"ה, כתב מהר"ם על אחד שיצא מאשתו לילך למרחקים לטרוף טרף ונשתהה בדרך י"ב חדשים וכשחזר לאחר י"ב חדשים היתה אשתו מעוברת ובתוך אותם י"ב חדש ראה עד אחד שהיו נכרים בביתה וחבקו אותה ונשקו אותה, ופסק מהר"ם אם העד נאמן עליו כבי תרי דחייב להוציאה ע"ש, ובאותה תשובה עצמה כתב מהר"ם ז"ל דאפילו אי מהימן ליה כבי תרי לא מפקינן מגברא אלא בעד טומאה ולא בעד דבר מכוער וא"כ קשיא אהדדי, אלא מסתמא היינו בלא קינוי אבל בקינוי מודה וע"ש, וא"כ בנדון דידן מאחר שהעד האחד אינו כלום א"כ אף העד השני עדותו אפילו אם היה כשר אינו כלום מאחר שלא קינא לה ואפילו חתיכה דאיסורא לא שוייה עליה מאחר שלא קינא לה כנ"ל, וכמו שמצינו בדברי הרב ר' יעקב ווייל וז"ל, מה שכתב לי בעובדא דההוא גברא שהיה חושד אשתו עם כותי אחד והתרה בה ואמר לה אל תסתרי עם פלוני כותי ולא יהא לך עסק עמו ויהי היום יצא האיש חוץ לעיר ובלילה בא המגיד והגיד שהכותי נכנס בבית האשה הנחשדת ובאו נשים ועד אחד וסגרו החדר שהכותי והאשה בתוכו עד לבסוף כשפתחו החדר ראו נשים ועד אחד את הכותי והאשה יוצאין מן החדר נ"ל אם בעל האשה אמר לה בלשון זה אל תסתרי עם פלוני הכותי הוי קינוי כדאמרינן בשמעתא קמייתא דסוטה (דף ב':) אמר ר' חנינא מסורא לא לימא אינש לאינשי ביתיה בזמן הזה לא תסתרי עם פלוני בהדיא דילמא קי"ל כר' יוסי בר יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו ומתסרא והאידנא ליכא מי סוטה למיבדק וקאסר לה עליה איסור עולם, והמיימוני הביא דבר זה לפסק הלכה פכ"ד דאישות וז"ל, אמר לה בינו ובינה אל תסתרי עם פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה עכ"ל. והאי גברא אם אמר אל תסתרי עם פלוני הכותי והעד או נשים שראו שנסתרה נאמנים עליו ודעתו סומך עליהם חייב להוציאה (כי היא) אסורה עליו אפילו אם היא מכחישה העד והנשים כדאיתא בקידושין פ' האומר (דף ס"ו ע"א) רבא אמר אי מהימן עלך כבי תרי זיל אפקה והיינו פירוש חייב לאפוקה ואסורה עליו, וכ"כ המיימוני פכ"ד דהלכות אישות ז"ל מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם בין שהיה אומר איש בין שהיתה אומרת אשה וסומכת דעתו ע"ז שהוא אמת חייב להוציא ואסור לו לבא עליה ויתן כתובתה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה עכ"ל, ומסתמא ה"ה דנאמן אם אמר לו בסתירה לחוד אחר הקינוי אפילו לא ראה שנטמאה, וכתוב במיימוני פ"ק דהלכות סוטה וז"ל בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו אחר הקינוי ושהתה כדי טומאה אם נאמן לו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ואם לאו הרי אשתו מותרת לו עכ"ל, וגם מה שכתב המרדכי מיושב בזה, וז"ל המרדכי פ"ב דיבמות ואחרי שדברי השאלתות מיושבים מי יחלוק עליהם להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה וכדאי לסמוך עליהם כמו על התלמוד ואף רבינו תם חזר בו שוב והיה חושש להחמיר כדבריהם ואף המיימוני פכ"ד דאישות כתב כדבריהם וז"ל, היו שני עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים ניכרים שהיתה שם עבירה ואע"פ שאין עדות ברורה בזאת כגון שהיתה בחצר לבדה וראה רוכל יוצא ומיד נכנס בשעת יציאתו ומצא אותה עומדת מעל המטה והוא לובש מכנסים או שהיא חוגרת אזורה או שמצא רוק למעלה מן הכילה או שהיו שניהם יוצאים ממקום אופל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בזה או שראו מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלת וכיוצא בדברים הללו אם רוצה הבעל מוציא ואין לה כתובה ואין זו צריך התראה. ואף אם זה הלשון מגומגם מאוד שאמר אם רוצה דמשמע דאינו חיוב ואמר אין לה כתובה דמשמע דחיוב הוא, אלא בודאי איירי שהיא מודה בדבר שכתבתי לעיל דאם היא מודה אז אין לה כתובה אבל אם היא אינה מודה אז יתן לה כתובה ואז שייך לומר קצת אם רצה, ואף זה דוחק עיין בו ואין לי עת עתה ליישב או להגיה שאין כ"כ מעלה ומוריד בדין זה רק שהבאתי כל זה שאין לבעל דין לחלוק על האמת ולומר אשיב לך מן המרדכי שגם הכתובה אינו נותן לה וק"ל. ואף אין לחלק כאן אין לה כתובה מאחר שיש שני עדים כמו שכתוב היו שם שני עדים כו', וא"כ בנדון דידן אם העדים ח"ו אמת אף כתובה אין לה אפילו אם היא אינה מודה כדמוכח באותה הלכה לעיל, הא אינו דאין חלוק בין תרי עדים על הכיעור לכל הפחות בנדון דידן היכא דלא היה שום קינוי ובין עד אחד דמהימן עליו כבי תרי לענין זה כדלעיל, דאם לא כן מה מוכיח המרדכי שהמיימוני סבר כשאלתות דאסורה לבעל והלא השאלתות לא איירי בשני עדים כמו שכתב האשר"י (פ"ב דכתובות) וז"ל, ול"נ מתוך לשון השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ומבועל דתניא רוכל יוצא כו' שלא כוונו לדברי ר"ת דלר"ת מפקינן בעדי מכוער מבעל וא"כ מאי האי דקאמרי ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרווייהו למה לי והלא בעדי כיעור לחודיה סגיא ובלא קלא מפקינן וכי איכא קלא דלא פסיק או עדי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער, ואין לומר דאו או כו' עד ועוד לא הוה ליה לאתויי ברייתא דרוכל מדבר מכוער כשנים עדים דהא ברייתא לא איירי אלא בדבר מכוער מראיית הבעל ולכן כו', ואף שהרב עיין לשם רק שאין כאן מקומו ואף לר"מ מיישב לברייתא בעדי כיעור מ"מ אפשר דצריך ג"כ קינוי ע"ש, אם כן אפשר דלכ"ע בעי מ"מ קינוי: