שאלות ותשובות רמ״א · חלק ק״ח סימן א׳

גרסינן פרק שור שנגח (דף מ"ו) אר"נ אמר רבה בר אבוה מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש דבריו אליהם אמרי נהרדעא פעמים שנזקקין לנתבע תחילה וה"ד דקא זילי נכסי עכ"ל הגמרא, ופירש"י כגון ראובן תובע משמעון מנה שחייב לו בעדים או שטר ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון היה בידך ונפחת מדמיו נזקקין לטענת התובע תחילה ומוציאין המנה משמעון ואח"כ נזקקין לטענת שמעון לדון על המשכון והתפיסה ואי זילי נכסיה שיש כאן תגרים שיקנוהו בדמים יקרים ומחר ילכו להם או שקרקעותיו זלות ע"י תביעה זו שרואים אותו דחוק ואם יוציא לו תפיסתו או משכנו ימכרם וישלם לו מהם נזקקין לו תחילה עכ"ל. וכתבו התוס' וא"ת ה"ד אם יש לשמעון עדים מוכנים או טוען שיביא עדים תוך שלשים יום שתפס ראובן משלו למה יגבה ראובן תחילה והלא אם שואל שלשים יום לפרוע חובו נותנים לו שהוא זמן ב"ד ואם שמעון אומר שיביא עדים לאחר שלשים יום אפי' בלא קרא נמי לא היינו שומעין לו ואפילו זיילי נכסיה דאטו אם אומר שלאחר שנה או שנתים יביא עדים מי שומעין לו כלל, וי"ל כגון ששמעון אומר פלוני ופלוני בשעת מעשה היו יודעים שכדברי כן הוא ואנו יודעים שהוא אומר אמת שהיו בשעת מעשה ואי לאו קרא ה"א שראוי להמתין להם אפילו סופן לבוא לזמן מרובה עכ"ל. וכתב שם הרא"ש פירושים אחרים וכתב לבסוף וכל הני פירושים סלקי אליבא דהלכתא דסברות גדולות הם. שמעינן מפירש"י והתוס' דלפעמים נזקקים לתובע תחילה ולפעמים לנתבע תחילה כפי ראות עיני הדיין, כי אם נראה לדיין שטענת הנתבע יש להם רגלים וזיילי נכסיה משום זה נזקקין לנתבע תחילה ואם לאו דלא זייל נכסיה או שנראה לדיינים שאינן אלא המשכות ודחיות פשיטא שאין שומעין לו אפילו זיילי נכסיה וכמו שכתבו התוס' אטו אם אומר שלאחר שנה וכו', ומאחר שהדיין צריך לשפוט בזה למראה עיניו וכפי אמיתת טענת הנתבע או דחיותיו אם הם דברים שלא נתנו לכתוב באיך ומה נזקקין לתובע או לנתבע כי הדין משתנה לפי הענין ואם נראה לדיינים שהדין עם הנתבע מכח שזיילי נכסיה או שאינו תובע רק זמן ב"ד נ"ל דאינו מזיק לו במה ששעבד עצמו בח"ח ובש"ד לשלם דאדעתא דהכי לא קבל. וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן תשע"ה על מי שנשבע לחבירו לשלם לו לזמן והגיע השמיטה בינתיים פטור משבועתו דלא נשבע לו אלא כל זמן שחייב לשלם שאילו מחל לו את חובו אין חיוב שבועה עליו וכו', וכן כתב בתשובותיו סימן אל"ף ק"י דאע"ג דנשבע לשלם א"צ לשלם לו עד שיחזיר לו שטרו דאם ממון אין כאן שבועה אין כאן עכ"ל. וה"ה בכה"ג לא חלה השבועה והחרם אלא כל עוד שמחוייב לו לשלם אבל אם כבר פרעו או שפטור לשלם מכח איזה טענה אמיתית הנראית בעיני ב"ד ודאי יפטר מכח שבועתו ג"כ, ולא דמי להא דכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ס"ח סי' י"א דהנשבע לשלם אע"פ שמדינא אינו חייב כופין אותו לקיים שבועתו וכן נראה דעת הריב"ש סימן שמ"ד דאע"ג דאין השבועה מקיים הקניין מ"מ ב"ד כופין אותו לקיים שבועתו וכ"כ בהרבה תשובותיו לענין קנין אסמכתא דמדברי המרדכי פ' שור שנגח ד' וה' משמע דהשבועה מקיימת האסמכתא אף ע"ג דלא קנה בלאו הכי וכן הוא בהגהות מיימוני פי"א דהלכות מכירה, וכן נראה מסקנא מהר"ם פדווא"ה וז"ל בתשובותיו סי' נ' מ"מ נראה דשאני התם דאין לו שום טענה אמיתית לומר דאדעתא דהכי נשבע מתחילה אבל כאן דודאי לא נשבע מתחילה לפרוע ב' פעמים וכל כה"ג אזלינן אחר כוונת הנודר והנשבע ועדיף טפי מהני המוזכרים פרק הנודר מן הירק דאזלינן בתר כוונת הנודר וה"ה אחר כוונת הנשבע כי אין בין נדר לשבועה בדברים כאלו והם בכלל מה שאמרו בפ"ד דנדרים כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרים ואע"ג דנדרי שגגות לאו בכה"ג מיירי מ"מ חד טעמא איתא למלתא, והוא פשוט לכל מבין: