מלמד להועיל חלק ג · חלק ד׳ סימן ג׳

אשר על כן נתחזקנו לדרוש ולמצוא היתר זולת הודאת האיש בשגם שכיון שהיא טוענת ברי שלכשר נבעלה א"כ אם נשאת לא תצא ורק לענין יוחסין מחמירין לכתחילה משום מעלה וא"כ אין כאן איסור דאורייתא. ובע"ה עלתה בידינו להתיר את העלמה לכהן חתנה. אך מתחילה אמרנו לה בפני החתן דברי כבושין שאנחנו נכניס עצמנו בפרצה דחוקה להתירה לכהן, אף שבודאי ימצאו אנשים מורי הוראה שיערערו עלינו ומה לנו לצרה זאת? אין זה רק מפני חמלתנו עליה, אך בתנאי שהיא תתנהג כאשה כשרה יהודית ותנהוג בכשרות גמור את ביתה ותשמור את כל מצות הנשים ובפרט מצות נדה בדקדוק גמור כאשר תלמוד מהאשה הצנועה אשר פקדנו עליה להורות לה איך תתנהג. והעלמה הבטיחה לנו כבשבועה שתעשה הכל כמצותנו ותנהוג בכשרות ובדקדוק עד מקום שידיה מגיעות. ואח"כ התרנוה לינשא. וחילא דידן מן הדא. ראש בראשון יש לה מגו דאי בעיא שתקא, כי כאשר שמענו כבר היה הדבר נשתקע, והחתן לא ידע מאימה מזה, ורק מיעוט מקרובים ידעו הדבר, ואילו שתקה לית דין ולית דיין שהיה אוסרה לכהן, כי בעיר גדולה כבערלין, אין אחד יודע מחברו, והרבה זונות נשואות לאיש, והוא אינו יודע שום דבר מה טיבה. ואי משום שיראה שמה יטעון טענת בתולים הנה היא בת ל"ו או ל"ז שנים וידוע שבשנים האלו אין להם כ"כ דמים כי אם מעט, ובזמנינו רק מיעוט מדקדקין בזה, ואם תרצה תוכל לכפור ותאמר שחפהו שכבת זרע ותהי' נאמנת (כאשר ראיתי בתשובה אחת כמדומה שהוא תשובת מהרי"א או תשובת עין יצחק להגאון מקאוונא) ועוד הרי אם תטעון לאחר הנישואין לכשר נבעלתי בודאי לא תצא, ואם היתה רוצה לשקר בודאי טוב היה לה שתשתוק אלא ודאי האמת אתה (ועיין בתשובת רע"א מהדורא תנינא סי' ל"ח שגם הוא מתיר בנידון דומה לזה מטעם מיגו). והנה ראיתי בפתחי תשובה סי' ו' ס"ק ט"ז שהביא בשם תשו' ברית אברהם שפקפק במגו כיוצה בזה אם לא הוי מגו למפרע כיון שהודית קודם בואה לב"ד ופלפל הרבה בזה. אך אחרי העיון נראה דבנידון דידן דהוי מגו דאי בעי' שתקה וכל הודאתה לא היתה רק מפני שלא רצתה להטעות החתן שלה שפיר חשיב מגו. ואצרף לזה מה שראיתי בשיטה מקובצת בשם בעל ההשלמה (בכתובות בסוגי' דנשבתי וטהורה אני בדף כ"ג ע"א) וז"ל שם: כתוב בהשלמה הא דתנן נשבתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר וכו' איכא לעיוני אי אמרה נשבתי ולאחר זמן אמרה טהורה אני מי אמרינן הפה שאסר וכו' וכו' ובפי' שני דייני גזירות משמע דאמרינן בה הפה שאסר וכו' דגרסינן התם ההוא שעשאה סימן לאחר וכו' עד אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו ונאמן ופירש"י ז"ל כיון שאין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאו סימן לאחר וחזר ואמר לקחתיו ממך הפה שאסר וכו' ולפירש"י ז"ל אפילו לאפוקי מיני' ולפי' הרי"ף ז"ל הוא דקיימא ארעא בידיה מ"מ שמעינן דאמרינן בה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו לאחר זמן ונראין הדברים ה"ה בנשבית עכ"ל. ומכש"כ בנידון דידן דתיכף ומיד אמרה שלפלוני נבעלה רק דלב"ד לא אמרה רק לאחר זמן כשבאת לב"ד ודאי דאמרינן מיגו (וע' בס' נחל יצחק להגאון מקאוונא סי' נ"ו סעיף ו' ענף א' מ"ש לענין מגו חוץ לב"ד דמהני) הא חדא אח"ז ראיתי בנובי"ת אה"ע סי' י"ח ד"ה ועוד אחת שפ' ג"כ דמגו כה"ג מהני עיי"ש. שנית שכבר הסכימו כמה מגדולי האחרונים ה"ה הקהלות יעקב וההפלאה והנוב"י שהובאו דבריהם בפ"ת סי' ו' ס"ק ט"ו וט"ז (ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' י"ג וי"ד) שאם הבועל מודה אפי' ברוב פסולין אצלה תנשא לכתחילה לכהן ולנוב"י כאשר פירש דבריו רע"א לכל הפחות במחצה על מחצה, ובנידון דידן הוי כמחצה על מחצה דהא נראה מתוך דבריה שהסיחה לפי תומה שבדירתה לא היה יכול שום איש לבוא אליה ואזלא איהי לגביה דהו"ל איהו קבוע. חוץ מזה גדולי אחרונים מתירין אפילו ברוב פסולין. והנה בנידון דידן יש לחשב המעשים שעשה הבועל כהודאה ויותר מהודאה דלא על פי דבורו כי אם על פי מעשיו מוכח בעליל שהוא הבועל ואבי הילד שלה. חדא דנתן סך גדול עשרים אלף מארק לפצות את העלמה, וידוע דלא היה צריך ליתן לה כלום על פי הערכאות אם לא היה בא עליה, כי ע"י ההבטחה שישאנה אין עליו שום חיוב בדיני ערכאות. וחוץ מזה אף אם בא עליה והולידה בן, אם היה יכול לטעון שהיתה לה שום קרבות עם אדם אחר, כגון שהלכה עם אדם אחר לטייל במקום מוצנע, לא היתה לה עליו שום תביעה. וכיון שכן והוא מצא את עצמו מחוייב ליתן לה סך גדול כזה בודאי לא היתה לו עליה שום טענה ועילה ולא היה לה דבר עם איש זולתו, וע"י מעשה זה הודה שבא עליה, וידוע דגם בשבויה מתירין אם פדאה משום דאמרינן לא שדי אינש זוזי בכדי, עיין כתובות ל"ו ע"ב, ומכש"כ כאן דהוא ידע בעצמו אם בא עליה אם לא, ואי לאו דבא עליה אטו בשופטני עסקינן שישלם סך גדול בעלילת שקר, ובפרט כעת עתה אשר יש שופטים חכמים וצדיקים בארץ, ויודעים לעמוד על האמת, ושקר אין לו רגלים, ואין לאדם לירא שיתחייב ע"י עלילת שקר בדין ערכאות. וא"כ כיון דנתפשר האיש הפלוני לשלם כ' אלף מארק הוי כהודאה גמורה שבא עליה. נוסף לזה הרי כאן עד כשר שנהג עם הילד כעם בן ונתן שכר בעד אמירת קדיש, שבודאי אין לחוש, שהעלמה בעצמה שלמה הכסף בעד הקדיש ואמרה שקיבלה מהאיש, דמה היה לה לשקר, ועוד הא ידענא בה דהיא ענייה היתה, ועוד מה היה לו להאיש לבוא שמה ולשאול תמיד בשלום הילד, ובודאי חזקה שהיה בנו, וכמעט סוקלין ושורפין על חזקה כזו. נוסף לזה שהיה מפורסם בפי כל מכיריה שהיה האיש אוהבה ורצה לישאנה, גם נודע שהנהיגה את עצמה כל ימיה בצניעות ולא היתה מופקרת, רק מיוחדת לאותו פלוני. גם חתן שלה אומר ברי לי שאומרת האמת ואין לבו נוקפו כלל, ואילו היה יודע הדין שפתויה שנבעלה לכשר מותרת לכהן לא היה עושה שום שאלה, כי ברי לו שלא נבעלה רק לזה, ורק מפני שהוא עם הארץ וסבר שכל פתויה אסורה לכהן בא לב"ד לישאל, וכל מכיריה ויודעיה של העלמה מחזיקין הילד שילדה לבן אותו פלוני, וא"כ גם כאן נוכל לומר להמפורסמות אין צריך ראיה. אמנם ראינו שיש גם ראיה הגונה, ובצירוף המגו ראינו להתיר בשעת הדחק הגדול, כדי שלא לבייש בת ישראל אשר חטאה בשגגה לפי דעת כל ונתחרטה חרטה גמורה על חטאה והבטיחה לשוב בתשובה שלמה. וע' ב"ש סי' ד' ס"ק (מ"ג) (מ'); ח"ס סי' ט' י' י"ח, וח"ב סי' קכ"ב.