מלמד להועיל חלק ג · חלק ק׳ סימן ה׳

והנה לפי פשוטו של מקרא אמרתי שיש הפרש בין תאוה וחמדה בזה האופן: חמד היינו שחפץ בדבר או מחמת יפיו או מעלה אחרת שיש לו, ועל כן נאמר כי נחמד העץ להשכיל, ולשון חמוד שייך גם בעשירים שחומדים דברים אעפ"י שיש להם כיוצא בהם כמו וחמדו שדות וגזלו, כללו של דבר מעלת הדבר הנחמד היא המעוררת את החמוד, אמנם התאוה הוראתה היא שרוצה להנות מדבר שחסר לו והסבה המעוררת את התאוה אינה מעלת הדבר הנתאוה אלא חסרון של המתאוה גורם התאוה, ועל כן לא שייך לשון התאוה באדם שיש לו אותו הדבר, ואמר הכתוב שבני ישראל התאוו תאוה כלומר שהתאוו לכמה מיני אוכלין מפני שאמרו נפשנו יבשה אין כל, והנה סתם מי שחפץ בדבר ומבקש לקנותו הוא מפני מעלת אותו הדבר, ועל כן אמר בדברות הראשונות לא תחמוד, וזכר תחלה בית שהוא כלל וכולל כל מה שיש בביתו של אדם ואח"כ מזכיר הפרטים, אשה, ועבד, וגו', אמנם בדברות אחרונות רוצה לפרש דלאו דוקא לעשיר שיש לו אותו דבר אסור לו לחמוד חפצו של חבירו מחמת מעלתו אלא אפילו העני שהוא בעירום ובחוסר כל לא יתאוה לשל חבירו, והנה לאו דלא תתאוה לפי הנ"ל לא שייך באשת חבירו דאין אדם מתאוה לאשת חבירו מחמת שאין לו אשה דלמה יתאוה דוקא לאשת איש, ועל כן אמר גבי אשה לא תחמוד כמ"ש במשלי ו' ה', ואח"כ השמיענו שלא יתאוה ואמר תחלה הכלל שהיא בית ופרט גם שדה מפני שכבר ירשו ארץ סיחון ועוג והיו להם שדות ואח"כ הזכיר פרטים אחרים.